תהליך הגדילה וההתפתחות הינו תהליך מורכב, רצוף התלבטויות, קשיים ומתחים. התפיסה הרומנטית על אודות גן-העדן של הילדות (בניגוד לחייו הקשיים של המבוגר) לא עמדה במבחן המציאות. אין ילד כפי שאין מבוגר – שאינו נתקל בקשיים. לעולם לא נוכל, גם אם נהיה מלאי כוונות טובות כרימון, מנוסים ובעלי ידע מקצועי רב, ומקדישים עצמנו אך ורק למען ילדנו – למנוע מהם משברים: המוצץ אבד, אבא יצא למילואים, מטפלת זרה מחליפה את אמא, האחות בטיפת-חלב מכאיבה תוך כדי מתן זריקה, אח נולד, מחלה תוקפת – בכל אלו ורבים נוספים עשוי להתנסות הילד הקטן בתהליך התפתחותו. יכולתו של הילד לקבל משענת, לוותר על דחפים ומשאלות, להסתדר עם אחיו, לעמוד בתחרות בגן-הילדים, להתאושש ממחלה, להתמודד עם ביקורת ועם כישלונות – מותנית ב''כוחות האני'' שלו ובתמיכה שיקבל מאנשים קרובים בשעה שהוא נזקק לעזרתם.
משברי הילדות הם חלק מתהליך ההתפתחות הנורמלי. הפסיכיאטר ג'. קפלן, העושה שימוש במושג ''משבר'' גם בתחומי הפסיכולוגיה, מגדירו כ''מצב הפרת האיזון בין חומרת הבעיה וחשיבותה לבין המשאבים העומדים לרשות האדם לטפל במצב''. כלומר, כשילד מצוי במצב של משבר, מופר האיזון שהיה קיים בעבר בין הקשיים עימם נתבע להתמודד לבין כוחות הנפש ומשאבי האני העומדים לרשותו כדי להתמודד עם הקושי. למשל: הולדת אח במשפחה, עלולה לערער את האיזון הנפשי של ילד שכוחות האני שלו אינם עומדים לו עכשיו כדי להתמודד ברגשות הקנאה ובתחושות הקיפוח שהוא חש שעה ש''הודח'' ממעמדו כבן יחיד שתשומת-לב כולם מתמקדת בו. תחושת המשבר מעוררת בו רגשות עזים – תוקפנות כלפי התינוק, כעס המכוון כלפי ההורים האחראים להופעת היצור החדש וכאב צורב על ה''בגידה''. המנגנונים הנפשיים, שעמדו לו בעבר כשהיה צריך להתמודד עם קשיים קטנים יותר – אובדן צעצוע אהוב, היעלמה של אמא מהחדר, תחושת רעב – אינם עומדים לו עתה כשהוא נאלץ להתמודד עם בעיה קשה בהרבה. ה''אמצעים'' המוכרים לו להתמודדות עם קשיים – להעסיק עצמו במשחק, לטפס על אמא ולחבקה, למצוץ מוצץ, להתרפק על הדובי האהוב, לברוח אל מקלט המיטה הבטוחה – שוב אינם מספיקים. הפעם זוהי בעיה רצינית בהרבה. זהו משבר. הילד נקלע למצב של חוסר שיווי-משקל, רמת החרדה שלו עולה, המועקה גוברת, והוא מנסה לעשות שימוש במנגנוני התמודדות בלתי-יעילים: הוא מנסה להכות את התינוק שהצטרף למשפחה – ההורים נזעקים בבהלה ואינם נותנים לו; הוא פורק את זעמו בשבירת צעצועים – ההורים כועסים ומענישים; הוא מנסה כטובע הנאחז בקש לשנות את המדיניות ולהיות ילד טוב, מלאך בזעיר אנפין – אך גם אז, מסתבר, אין ההורים מוכנים לוותר על ה''מתחרה'' הצעיר שהגיע הביתה ולהסתפק במלא אחד ויחיד בבית…
כאמור, שימוש במנגנוני ההתמודדות המוכרים לילד, מתגלה כלא יעיל, או לא-מספיק יעיל, והילד המתוח מגיב באופן בלתי-מסתגל – הוא מדוכדך, נוטה לבכי, ממעט לאכול, מרבה למצוץ, סובל מחלומות ביעותים, מתבודד בחדרו או נצמד לאמא כל אימת שחברים נכנסים הביתה.
סימני המתח יהיו כמובן שונים מילד לילד על-פי אישיותו. אחד ירבה לאכול וימצא מפלט באכילה – וחברו יאבד לחלוטין את תאבונו. אחד יברח לשינה והאחר – יתקשה להירדם, אולם אלו גם אלו יעידו על היות הילד מתוח, חרד וחסר ביטחון. לא ניתן יהיה למנוע מן הילד את חווית הלחץ והמשבר, מכיוון שעצם הגדילה וההתפתחות כוללים בתוכם חוויות אלו. באחד ממחקריו, עקב החוקר קלימן (1968) אחר חייהם של 16 ילדי גן שנבחרו בצורה מקרית, ומצא ''אירועי-משבר'' אחדים בחייהם: ניתוח שקדים, פציעת קרוב משפחה בתאונת דרכים, אשפוז אחות של אחד הילדים, מות סבא, נסיעת הורה לחו''ל, מותם של חתולה וצב, פטירתו של דוד.
אם נשווה את התפתחות הילד לנסיעה בכביש, הרי דרך החיים אינה לעולם כביש סלול, שהילד מתקדם בו ללא מעצור. ישנם אומנם ימים וחודשים בהם נוסע הילד בדרך המלך ללא בעיות, אך ישנם רבים אחרים בהם הוא נתקל במהמורות. ראות לקויה וכאלה המנסים לפגוע בו – עוקפים אותו, מסנוורים, אינם מתחשבים בקצב הנסיעה שלו.
פסיכולוגים רבים סבורים כי תהליך ההתפתחות אכן רצוף משברים, גם אם הם מכנים אותו בשמות שונים. למושג ''משבר'' של קפלן (1964), קורא הפסיכולוג אריקסון (1960) ''תקופות קריטיות'' (מכריעות). לדעתו מהלך החיים הוא מערכת תקופות קריטיות או משברים טבעיים בלתי-נמנעים, איתם צריך האדם להתמודד. מי שיכול להתמודד בהצלחה רבה יותר עם המשבר – יהיה מוכן יותר לאירועים ולקשיים המצפים לו בשלבים הבאים של ההתפתחות. ילד מאוזן מחפש פתרונות חדשים כדי להתמודד עם הלחץ או שהוא מנסה להימנע מן הגורם היוצר לחץ.
משבר, תקופה קריטית או מצב לחץ – כל אלו כינויים לקשיים ולבעיות איתם צריך להתמודד הילד הצעיר בדרך הארוכה של הגדילה וההתפתחות.