ספר זה מציג מחקר העוסק בביטויו האמנותי של מפגש בין-תרבותי, מפגש בין אומנויות יהודי תימן ובין רכיביה המרכזיים של התרבות העברית הלאומית בישראל. לבד מהיותו מפגש של יוצאי תימן עם יצרני התרבות העברית ועם צרכניה, זו הייתה שלשלת של מפגשים ועימותים בין מזרח למערב, בין יהדות לעבריות, בין גלותיות לילידות, בין אמנות לאומנות, שהתנהלו תחת כנפיה של ´המצאת מסורת´ וכינון אומה עברית.
עולם המונחים של הצורפות ושל הסוציולוגיה נפגשים, פגישה אלגורית, במונח ´כור ההיתוך´. בהשאלה מתחום עיבוד המתכות, המונח הסוציולוגי ´כור היתוך´ מייצג תהליכי מיזוג והאחדה תרבותיים בחברות מהגרים. הזהות התרבותית המתבטאת במגוון ביטויים חזותיים, המגולמים בתכשיטים ובחפצים מעשה צורפות, היא מקרה בוחן של כינון תרבות חזותית לאומית בחברת מהגרים.
הצורפות, אחד הביטויים האומנותיים הבולטים ביותר של יהודי תימן בישראל, נבחנת במפגשה עם התרבות החזותית שהתהוותה מראשית המאה העשרים עד הקמת המדינה.
הנחת היסוד של חיבור זה היא כי תפיסת האומנויות של יהודי תימן בישראל משקפת זהות תרבותית שנתערערה.
המחברת מציעה לראות בזהות תהליך מתמיד של הבניה שלא תלוי באופן בלעדי בשיח ההגמוני ובמנגנוניו. הספר עוקב אחר גילויי אופציות של הכפפה, התנגדות, התרסה, השלמה או הישרדות. דימויים העצמי של יהודי תימן נבנה תוך כדי המפגש בין מסורתם התרבותית ובין התביעה ´הרשמית והלא רשמית´ להיטמע בזרם המרכזי של הישראליות. הצורפות, הרקמה והאריגה של יהודי תימן נתפסו כמייצגות ´מזרחיות´ שנמצאה מתאימה להתכה בכור ההיתוך הישראלי. ברם יחסי הכוחות ששררו בין הצדדים בעת המפגש הבין-תרבותי בתקופת בצלאל, ובייחוד בשנות החמישים, עם הגעתם של ´התימנים החדשים´ הובילו להזרה של האומנויות ´הממוזגות´ בקרב קבוצות האוכלוסייה היהודית התימנית בישראל.