עברון הוא מחזאי הנוקט עמדה. תמיד. אינו מתחמק. בעבודותיו יש התייחסות פוליטית, לאו דווקא במישור הפוליטי-מפלגתי הצר, אלא כיוון שדמויותיו בפרט ובני אדם בכלל פועלים בשדות מורכבים. גם זה מבדיל אותו ממחזות "המשפחה הישראלית" שהפכו לעיתים קרובות מדי למקלט מפני מציאות הדורשת הכרעות מוסריות ממש: בתוך המשפחה אפשר לירות ולבכות, מחוצה לה צריך לשלם את מחיר הירי. עברון כותר על זיכרון, אמיתי, מזויף ותמיד נחוץ למניעת מחלת האלצהיימר, שהטלוויזיה מעודדת. הוא כותב על זיכרון שנמנעים ממנו, כי המשמעויות הטרגיות של העלאת הזיכרון, או ה"אמת", תמיד נוכחת ומאיימת. ולעתים הזיכרון הוא, אולי, גם בדיון, או ביטוי לדחייה שהוא חש כלפי השימוש בארץ בזיכרון - ובעידודו המסונן כחומר בתעשיית השואה מחד גיסא ובמחיקת הזיכרון על פשעי הטיהור האתני שנעשה בפלשתינאים מאידך גיסא. בשיחה עם פיצי שוחט אמר עברון שקיחוטה מספר לנו שעל מנת לראות יש להעז, על מנת להלחם ברשע צריך לעשות מעשה. מחזותיו של עברון הם המעשה הזה שלו.
שמעון לוי, מתוך המבוא