הקוטב הצפוני נמס. יריעת הקרח של גרנלנד מתפרקת. פרפר "נמפית הפסיק" נודד לאזור מחיה חדש בצפון אנגליה ויתוש הנבלית מתאים עצמו גנטית לאקלים משתנה. הקרפדה הזהובה, שחייתה מאות אלפי שנים ביער העננים מוטוורדה שבהרי קוסטה ריקה, נכחדה ועברה מן העולם.
האם אלה תופעות סתמיות, מנותקות זו מזו וחסרות משמעות, או שמדובר דווקא בסימנים מבהילים - עדויות לעולם שהתקלקל זה כבר ואין לו תקנה?
אליזבת קולברט, כתבת הניו-יורקר המהוללת, יצאה לקצות תבל בעקבות המדענים והחוקרים, הפוליטיקאים ואנשי העסקים, בניסיון להבין למה בדיוק מתכוונים כשאומרים: "כדור הארץ מתחמם".
במיטב מסורת הכתיבה של הניו-יורקר - בלשון המעטה בהירה ומדוייקת - חזרה קולברט ממסעה עם "רשימות מאזור אסון": תחקיר מאלף על הסכנות המיידיות הכרוכות בשינוי האקלים, ועל הפוליטיקה שמעכבת את הטיפול במשבר.
קולברט מסבירה לקוראיה כיצד חברת השפע האנושית אחראית להתחממות כדור הארץ, איך הפוליטיקאים ופקידי הממשל האמריקאים מתכחשים לסימני האזהרה; ואילו צעדים צריכה האנושות כולה לנקוט כדי לעצור את המגמה - לפני שיהיה מאוחר.
"קשה אולי להעלות על הדעת שחברה מתקדמת מבחינה טכנולוגית תבחר, הלכה למעשה, להשמיד את עצמה", מעירה קולברט, "אבל זה בדיוק מה שאנחנו עושים כרגע".