אריה אחיזאב עמיקם נולד בקרפטורוס, המחוז המזרחי של צ´כוסלובקיה, במרס 1944, לפני שמלאו לו עשרים-ואחת, גויס יחד עם צעירים יהודים רבים לפלוגה 110/301, למה שכונה מחנה עבודה, אך היה בכל מובן מחנה עבדים. בתנאים קשים, נתונים לשרירות לבם של סדיסטים אנטישמיים, נכפה על הצעירים היהודים לבצע עבודות קשות ביותר מבחינה פיזית, אולם בזכות מנהיגות פנימית, שהמחבר נמנה על חבריה, השכילו ה"עבדים" לגבש צוות שפעל תוך שיתוף פעולה ועזרה הדדית, למד את חולשות מפקדיו ואפילו הצליח לסכל אחדות מכוונות הרשע שלהם.
לקראת סיום המלחמה עלה בידי עשרים-וארבעה מחברי הפלוגה לברוח, להגיע לקהילה היהודית בבוקרשט ולעלות ארצה.

ספרו של אריה נכתב בסגנון קולח, ויש בו תיאור ייחודי על תושייה אישית, חברות ואנושיות גם במצבים שבהם הסיכויים לשמור על צלם אנושי ולהישאר בחיים נראים, לכאורה, קלושים ביותר.
תיאור הדמויות וקורותיהם - הן של ה"עבדים" והן של אדוניהם - נעשה לעתים תוך "קריצה" הומוריסטית, המעידה יותר מכול על כוחות-הנפש שבזכותם עלה בידי הקורבן המושפל לצחוק למדכאו האלים והברוטלי -ישר בפרצוף... ולכן, בסופו של דבר, למרות המציאות הקשה המתוארת בין הדפים משדרות המילים הכתובות בהם - גם מעין תקווה.