“ארבעה נמרים ופנינה אחת,
אין טעם שאפתח בהצגת המשוררת פנינה פרנקל, הריאיון שערכתי עמה מציג את פנינה ברהיטות ובדיוק רב. ד"ר פנינה פרנקל מספרת בהרחבה על המסע האישי שלה, שהוא מסע נשי המשיג את יעדיו ומטרותיו. מקריאת התשובות שלה, אני חשה גאווה גדולה על היותה גננת פורצת דרך, על היותה אישה שהאמינה בחלומותיה והגשימה אותם ואף מוסיפה לחלום ואף מוסיפה להגשים. לו יכולתי להוסיף לטקסט מחיאות כפיים הייתי מוסיפה אותם כעת.
קבלו את פנינה, אישה שהיא הרבה יותר מאבן יקרה היא פשוט אישה אמיתית. יוצרת רגישה ומבורכת.
- ספרי מעט על עצמך, על עולמך כסופרת ילדים וגם כמשוררת. במה עסקת במהלך החיים, כיצד הגעת לכדי עיסוק בכתיבה?
שמעתי לאחרונה הרצאה של דר' יוסף אורן שעסקה בנושא "המאחרים לפרוח" כשמדובר היה ביוצרים שלא ניתן למיין אותם בקטגוריות הרגילות של התפתחות הספרות העברית, כיוון שהם לא אמרו את מילתם בגיל בו חבורות וזרמים סגנוניים מסוימים הופיעו ונתנו את הטון בשירה. הם הופיעו עם שירה משמעותית ומגובשת מספר שנים מאוחר יותר. והביאו בשירתם בנוסף לאיכות השירית המתקדמת גם מצבורים של ניסיון חיים ונושאים שלא היו בה קודם לכן. נראה לי שאני מתאימה לקטגוריה זו שנוצרה בשירה העברית. ולא במקרה מדובר בעיקר בקבוצה של משוררות. כיוון שהדחייה בפריצת הדרך נבעה במקרים רבים מנסיבות חיים ומחויבויות לתפקידי נשים כחלק מנורמות חברתיות.
גם אני כמותן הגעתי לתקופה שמאפשרת לי התמסרות מלאה לכתיבה הספרותית אחרי, גידול של ילדים, ומסלול אקדמי ומקצועי מתקדם. אומנות וחינוך, תואר שני בתכניות לימודים והערכה ותואר שלישי בפסיכולוגיה התפתחותית חינוכית ושנים בתפקידים שונים בהכשרת מורים וחקר החינוך.
-ספרי על יוצרים שמשפיעים עלייך, מודלים לחיקוי שהיו לך לאורך השנים. האם המודל משתנה במהלך השנים.
אהבתי לספרות החלה בתקופת התיכון וזאת למרות המורה הגרוע לספרות שהיה לי. במהלך שיעוריו נהג
להקריא את הסבריו מתוך אותם פתקים כחולים שנה אחר שנה, ותלמידיו הנבחרים היו אלה שידעו לחזור ולדקלם את הנאמר בהם. אבל גם הוא לא יכול היה לקלקל את התלהבותי והתרגשותי מקריאה בשירים ובפואמות של שאול טשרניחובסקי. עד היום מהדהד בי המקצב של שיריו. ואני קראתי גם את אלה שלא נלמדו בכתה וכאלה שזכורים פחות כמו: "שלשה חמורים יצאו לדרכם, שלשה חמורים מבאר-שבע לדן". בלילות הייתי גיבורת אהבותיו המסתורית "אילאיל", או "בת הרב" האמיצה שהקריבה חייה למען אמונתה.
ניתן לומר שבגיל ההתבגרות "ברחתי אל הספרות", הספרנית של הספרייה העירונית בשכונה כבר השלימה עם זה שעליה לאפשר לי לשאול שלשה ספרים לפחות כי אחרת הייתי חוזרת ומחליפה את הספרים עוד באותו יום לאחר שסיימתי את קריאתם.
לימים התחלפו, כמובן, המשוררים שהיו לי למודלים של הערצה בכתיבת פרוזה ושירה. אני מאחלת לעצמי שבכתיבתי בפרוזה - ידבק בי משהו מהכתיבה של הגאונית של גרסייה מרקס. המשוררת זלדה קרובה ללבי גם בסגנונה וגם בהקשר הביוגרפי שלה כמי שפרסמה והתפרסמה בגיל מאוחר יחסית. דליה רביקוביץ בפן הנשי שלה.
כל חיי אני מקורבת לשירה הנפלאה של יהודה עמיחי, של נתן זך ובעיקר ויותר מכול לשירה הצנועה והמדויקת כל כך של ויסלבה שימבורסקה. והנה שיר שאומר משהו על תהליכי הבחירה וההעדפה שלי :
גמגום
כל יום אוזנה מזהירה
דוחה מילים זקופות מידי
בהדגשה מלרעית מדויקת
שומרת לעצמה רק צלילים
שהוטבע בהם גמגום
ממשי.
- ספרי על שלבים שונים בתהליך ההתפתחות שלך כיוצרת. אילו קשיים עמדו בפנייך כיוצרת?
לכתוב שירים התחלתי מאוחר יותר. כמו רבים לפניי בעקבות אהבה נכזבת, ועדיין טמונים אי שם במגרות דפים ורודים ועליהם שירי אהבה וגעגועים דרמתיים, כשאני מגיעה אליהם לפעמים בניקיונות הם מעלים אצלי חיוך סלחני. ואחר כך הייתה הפסקה ארוכה, של חיי נישואין, הולדת ילדים, טיפול, פרנסה, דירה, מחויבויות חברתיות. הנה שירים שמבטאים היום משהו ממצבי אז:
נְמֵרִים 1
אני כותבת ורוֹקֶדֶת עִם הַנְּמֵרִים.
מוֹרֶדֶת בַּגּוּף שֶׁוִּתֵּר עַל מַנְגִּינוֹת סוֹעֲרוֹת
סוֹפֶרֶת צַעַד לִימִין, צָעַד לְאָחוֹר וּמַחְלִיפָה לִשְׂמֹאל .
אֲפִלּוּ יַלְדִּי כְּבָר נָטְשׁוּ אוֹתָם
וְחָזְרוּ לְפַרְנָסָתָם, לַחַגִּים, לָאֲרוּחוֹת וְלַמַּשְׁכַּנְתָּא -
אוּלַי הַנְּכָדִים יאחֲזוּ בִּזְנָבָם
אוּלַי הֵם יַסְפִּיקוּ
יוֹתֵר.
נְמֵרִים 2
נָמֵר זוֹעֵם הָיָה שָׁם תָּמִיד
אַךְ אֲנִי לֹא יְדַעְתִּיו.
קַמְתִּי, אָכַלְתִּי, יָשַׁנְתִּי
שָׁתִיתִי וְהֵכַנְתִּי סֶנְדְּבִיצִ'ים .
עָטַפְתִּי נְמֵרִים בְּשַׂקִּיּוֹת נִיר חוּמוֹת
וּמִלֵּאתִי מָרָק בְּצִנְצְנוֹת
זְכוּכִית לַהַקְפָּאָה.
לַיְלָה לַיְלָה שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ
מְגָרֵד סוֹרְגֵי כְּלוּבים מְצַחְצֵחַ נִיבִים
לִקְרַאת קְרָב וְנֶמֶק בִּבְדִידוּתוֹ הַזּוֹעֶמֶת.
ועטי מְשַׁחְזֶר אֶת צֵל חִיּוּכוֹ הַמְּפַתֶּה
נוֹעֶץ צִפָּרְנַיו לְהַמְרִיא עַל גַּבּוֹ
וּלְהַפְרִיחַ צְבָעִים מְדֻמִּים
עַל פְּנֵי שְּׁבִילִים
שֶׁבָּחַרְתִּי.
ושיר בסגנון אחר על אותו מצב:
היא חלמה על ...
1.
תמיד חלמה על קירות ירוקים בַּמִּטְבָּח
ועל הזכות לְאַבֵּד חֲלוֹמוֹת.
אף אחד לא שאל
"איפה שמת את השמים?
ומה עשית ברחובות בין ערבָיים?"
צלובה שכבה בין כיור לקומקום חלוד
מגלגלת גופה כמו קורבן על שיפוד
מכינה בסירים כל יום מחדש
סעודה ממים, קמח וקש.
2.
וכולם אומרים לה
"מה שלומך? ושלום"
כאילו זה בחיים ולא בחלום.
כאילו הייתה ציור של אחת לגמרי אחרת
דומה לעצמה אך לא מדי מוכרת.
כי "אצלה דבר כזה לא יהיה"
כי "לה, זה לא יקרה."
בגיל עשרים התחלתי לעבוד כגננת ועבודה זו קרבה אותי לספרות הילדים.
אני מאמינה שהדבקתי את ילדי הגן באהבת הספרות. שירי מירים ילן שטקליס, שירי לאה גולדברג, אברהם אופק, לוין קיפניס, פָניָה ואחרים היו רקע לכל מהלך החיים בגן. הילדים ידעו בעל-פה עשרות משיריהם וכמו כובסות בעבר שהיו שרות במהלך עבודתן, נהוג היה בגן שהילדים מדקלמים שירים במהלך עבודתם בפינת הציור, דקלמו שירים בפינת ההדבקות, וכך בכל אחת מפינות העבודה. בהיותם בחצר תמיד היו לצידי ספר סיפורים ושירים ומי שרצה התיישב לידי וסיפרתי או הקראתי . והם היו מגיעים יחידים וקבוצות הולכים ובאים ולפעמים ממשיכים לדקלם בקצב תוך כדי משחקי כדור.
כשהתחילה הטלוויזיה הלימודית במימון קרן רוטשילד להכין תוכניות לבתי הספר הוחלט גם להכין תוכניות לגני- ילדים. הוזמנו כשלש מאות מועמדות להיות הכותבות והמגישות של הסדרה הראשונה לגנים בשם "גן הפלא" לראשונה בחיי נתבקשתי לכתוב תסריט לתוכנית טלוויזיה בגן. מדובר בשנים שעדיין לא פעלה טלוויזיה כללית בארץ והידע היחיד שלי על תוכניות טלוויזיה היה מקטעי סרטים אמריקאיים, בהם הראו את הגיבורים צופים באותה קופסת פלאים עם תמונות רצות.
למרבה הפלא ה"תסריט" שהגשתי זכה ואני נבחרתי לתפקיד. עבודתי בטלוויזיה הלימודית הייתה ההתנסות הראשונה שלי בכתיבה לילדים. כתבתי והגשתי תוכנית בשם "הנה אנחנו שמחים הנה אנחנו עצובים" על חיי הרגש של ילדים. בעקבותיה התפרסמו מאוחר יותר תוכניות לימודים מגוונות בנושא זה לילדי הגן. ספרי הילדים שאני כותבת עכשיו מתחברים לחלק מהנושאים שכתבתי אז. הד לתוכנית על הרגשות יש בספר ילדים שלי שיצא לפני שנתיים: "מה עושים כשהאריה בוכה?"
כתבתי והגשתי תוכנית לגן הילדים בשם "כך גם אני יכול" סדרות טלוויזיה רבות השתמשו בשם הזה מאוחר יותר. הסיפור לווה באפיזודות מצולמות מתוך הגן של ילד שמתמודד עם משימות שונות. בחלקן הוא מצליח, נכשל, מנסה שוב ומקבל עידוד להמשיך ולנסות. אין ספק שהספר האחרון שלי "מי מוכן להיות לוליין?" הוא המשך לאותו תסריט. התקציב להכנת תוכניות של "גן הפלא" הסתיים אבל אני ידעתי אז שאחזור לכתיבה לילדים. וכך גם קרה. במהלך ארבע השנים האחרונות יצאו לאור חמישה ספרי ילדים שלי. בנוסף לאלה שהזכרתי יצאו גם: "ניב הפיל שכח את המעיל"; "איפה הדב?"; "מה לעשות עם חתולה שכזאת?". ועוד ידי נטויה.
אחר כך, באו שנים של מרוץ אקדמי. עם שלשה ילדים צעירים ובעל. בלי להפסיק את עבודתי כגננת, בשל אילוצים כלכליים. התחלתי ללמוד במסגרת אקדמית. כול תארי האקדמיים למדתי ברצף אחד מתוך חשש שאם אפסיק לא אוכל לחזור. ברור שבתקופה זו לא היה שום סיכוי שאוכל להתפנות לכתיבת שירה או סיפורים לילדים. הספרות היחידה שקראתי הייתה הספרות המקצועית מאות מאמרים בעברית ובאנגלית בנושאי החינוך בהתאם למשימות האקדמיות השונות. בהחלט אהבתי את התקופה הזאת שהייתה מעניינת ומאתגרת למרות הקשיים איתם נאלצתי להתמודד.
לימודי האקדמיים הביאו אותי לעבודה במכללה להכשרת מורים. מלאתי תפקידים מגוונים מ"מדריכה פדגוגית לגיל הרך", מרצה לחינוך, מרכזת מסלול, מרכזת הדרכה ומנהלת המכללה. התפקידים דרשו התמסרות רבה ושאבו כמעט את כולי לתוכם. פה ושם הצלחתי במהלך השנים לחזור ולכתוב שירים שהתפרסמו בכתבי עת ובמוספים ספרותיים.
בשנת שבתון שלי נשלחתי על ידי הסוכנות היהודית להיות "נציגת המחלקה לחינוך ותרבות בגולה" בארצות דוברות צרפתית. ואחת ההפתעות הייתה לי כשביקרתי באחד האולפנים הגדולים בפריס ובשיעור התלמידים למדו עברית באמצעות שיר שלי "העץ נוטה" שהתפרסם באותו שבוע במוסף של עיתון "הארץ". הנה השיר:
באביב העץ נוטה
להסתיר
את פגמיו -
ואת
עוטפת בטבעותיך
את השתיקות
והן מתרבות אט אט
בכמו עדות אלמת
כתובה בשפה שאיש לא
למד לקרוא.
ורק
העיניים
הן יודעות
שלכל רגע של צמיחה
היה טעם של כריתה
ופיתוי
לברירה אחרת.
לאחר מספר שנים יצאתי לשנת שבתון ממשית והצלחתי לחזור ולהתפנות לשירים. אז יצא לאור ספר השירים הראשון שלי "גומת הכרית הריקה" בהוצאת ספריית פועלים. משהו מהתחושות של התקופה ההיא מופיע בשיר שלי:
שעות פנויות
כבר יש לה שעות פנויות.
היא מטיילת ברחובות העיר
ועיניה נאחזות באנשים נדחפים
מחפשים מטבעות שאבדו
ומטמינים פתקים בחריצי אספלט.
והיא מתגלגלת מתוך עטיפותיה
נפרסת על פני המדרכות כמו שטיח
המזמין את רגלי הרבים לדרוך.
השחיקה תיישר פגמים
והדריכה תגלה
את יופייה הדהוי.
-האם את מסכימה עם האמירה שיוצר לא יכול להתחמק משליחותו?
אני מעדיפה להתייחס להיגד של ורגיניה וולף כמדומני שאישה יוצרת צריכה ל"שולחן וחדר משלה".
כלומר, במצבן של נשים גם היום, למרות החופש שניתן להן, אילוצים כלכליים וחברתיים הם מרכיב חשוב ביכולת שלהן להוציא מהכוח אל הפועל את כישרונותיהן ואת שליחותן האומנותית. כלומר, הדחייה באה מאילוץ שיצר מעין התחמקות. משהו מתחושה זו בה לביטוי בציטוט מתוך השיר הבא:
לאחר סידור החדר
1
לפעמים השירים
מופיעים לאחר סידור החדר.
במגרות מתפנה אז מקום למילים
כמו חבילת מצות חמות
התופסת את מקום
החמץ.
2
לפעמים
השירים מנקים בי
קוּרים של מבוך אפל
פורשים סדינים לבנים לאורך החדר
ספק ניקיון. ספק שביל מלכים.
ספק תכריכים
למת.
נְמֵרִים 4
הַיּוֹם אֲנִי יְכוֹלָה לִכְתּוב עַל נְמֵרִים
לְהַזְכִּיר גַּם אֶת אֵלֶּה
שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי.
לִרְשׁום מוּל לוּחוֹת עֵינַי
אֶת דְּמוּתָם כְּאִלּוּ הָיוּ שָׁם תָּמִיד.
לִטְבֹּל אוֹתָם בַּגַּעְגּוּעִים שֶׁעָיְפוּ עִם הַזְּמַן
לַחְדּור לְתוֹךְ אֲרֻבּוֹת זוֹעֲפוֹת
דְּחוּסוֹת מֵחֲמַת הָרוּחַ.
אַלְפֵי עֵינַיִם מְעֻוָּתוֹת
דְּרוּכוֹת לִצְבּוט חוֹלְפוֹת עַל פָּנַי
אֲנִי מְכַסֶּה פָּנַי בִּדְבַשׁ טָהוֹר וּמַשְׁאִירָה
מֵאָחוֹר לַהֲקַת צְרָעוֹת
זוֹעֶמֶת.
- יש לך תואר של פסיכולוגית חינוכית, וגם שימשת בעבר כמנהלת מכללת לוינסקי. האם היותך אישה שעסקה רוב חייה בחינוך השפיעה על כתיבתך? האם יצירתך היא יצירה בעלת אופי דידקטי?
כפי שסיפרתי ההתנסות שלי בכתיבת שירה, ובכתיבה לילדים הקדימה את עבודתי בתפקידים שונים בהכשרת מורים. הדפוסים נוצרו קודם לכן ולכן ההשפעה של מקום העבודה שלי לא ניכרת בכתיבה שלי. עבודתי במסגרת החינוכית השפיעה על כתיבתי. היא השפיעה יותר בכוון ההפוך - במקום ומשקל שנתתי לידיעת הספרות ולטיפוח הספרות בתהליך ההכשרה של גננות ומורות לעתיד. גם כגננת הייתי יותר משוררת שהיא גננת מאשר גננת שמספרת סיפורים.
כמובן שהשנים הרבות שבהן עבדתי במסגרת מסוימת, בתפקידים שונים, עם אנשים שונים השפיעו על תפיסת העולם שלי על התפתחותי כאדם ואלה מטפטפים כנראה גם בשיריי.
- הבנתי שפרשת לגמלאות, האם הכתיבה לך היא ניסיון לפתוח קריירה שנייה?
פרישתי המוקדמת, אפשרה לי לעשות מה שייחלתי לו שנים רבות. הגיבוי הכלכלי וחופש ממחויבויות מוסדיות אפשרו לי להתמסר כולי לכתיבה. כמעט עשרים שנה עברו עד שחזרתי ופרסמתי לאחרונה את ספר שיריי השני בעקבות מסע לסין "טיפה של אושר טופפה על גג פגודה".
לאחרונה אני בתהליך של הוצאה לאור של ספר השירים השלישי שלי "שירים לסידור החדר" שהוא קובץ שירים שעוסק ברובו במצבה של האישה והוא ממשיך את ספרי הראשון.
השלב הבא יהיה כנראה ספר פרוזה – סיפורים או רומן שחלקים ממנו כבר נכתבו ודורשים עריכה מחודשת. וכולי נרגשת לקראת האתגר הזה ששוב יביא איתו תחושה של ראשוניות.
הצלחתי לארגן לעצמי פרק ב שכזה של חזרה למקורות של עצמי. ולעשות מה שאני אוהבת יותר מכל. לכתוב יום יום, או יותר נכון – לילה לילה, ולא מתוך מחויבות לסדר יום כפוי. אלא מתוך חדוות הכתיבה. גם שירה וגם פרוזה למבוגרים וגם סיפורים לילדים. ולהגיע למסקנה דומה לזו של אחד הגיבורים בספר הילדים שלי : "קסמים לעשות גם אני יכול". והנה חלק משיר שלי המתייחס לכתיבה זו.
תגלית לילה ארוך
1
להיות כעיניך פקוחות לילה
ושירים פורצים מתוכן
כמו נפתחו ארובות
ופקדו עליהן: זרום.
והחושך עלַי חומה
והלילה מחוז של חופש
לנשום הרחק מקרניים צורבות
נטול זמן אץ להשיג תקוות מחר.
עמוק בתוך הלילה גחלים לוחשות
אוצְרות בְעירה איטית ומתמדת
ורוח טובה לוחשת מעל
לבוא ולומר בי
שיר.
- מהו החלום שלך כיוצרת, כאמנית של מילים?
את התשובה אתן בציטוט מאחד משיריי
סוללות ומִלִּים
בימֵי הַחוֹל
הִיא אוֹסֶפֶת אֶת הַמִּלִּים
צוֹרֶרֶת אוֹתָם בִּצְרוֹרוֹת וּמִיַּבֶּשֶׁת
בֵּין דַּפִּי העיתון.
בְּעוֹד שָׁנִים
תִּהְיֶינָה שְׁטוּחוֹת וּשְׁקוּפוֹת
כְּמוֹ פִּרְחֵי הַבָּר שֶׁיָּבְשׁוּ במכבש הנייר
אולי יִמְצָאו אוֹתָן נכדיי החוֹלמים
שיֶחֱזו אֶת מְמַדֵּיהֶן הָאֲמִתִּיִּים
הם יַחְזרו לְחסות בהן
כמו סוֹלְלוֹת חוֹל
מְּגַנּוֹת מִפְּנֵי
גַּלֵּי הַיָּם.
- מתוך שפע היצירה שלך, האם יש בן מועדף כמו התלמיד בכיתה שאנו מעדיפים מבלי משים? הזכור לך ספר שיצרת והוא חקוק בליבך יותר האחרים?
יש לי יחס מיוחד לספר השירים הראשון שלי "גומת הכרית הריקה" הייתה בו הגשמת חלום. רגע שאחריו הכול נראה אחר. מצד שני הספר המועדף עלי הוא זה שעומד לצאת לאור בקרוב "שירים לסידור החדר" יש בו אוסף של שירים וציורים, בעיקר פורטרטים באקוורל אותם ציירתי בכל תקופות חיי והוא משקף את רגשותיי וכוונותיי כאן ועכשיו, יותר מכל דבר אחר.
- לקראת השנה החדשה, פנינה, מה היית מאחלת לעצמך ברמה האישית כיוצרת אישה.
מחבואים
לקראת החג
אחזה בה חרדה גדולה.
ראש הדג חייך אליה בעצב
והבזקים של חייה נעו
וקרבו לקצם
"אולי זה מתחיל?" חשבה
הנה הוא מוחק את תמונות הסוף
נסוג ומתקרב להתחלות.
והיא עוד מנסה לעצור
ללכוד פרקים צהובים פני שייעלמו
לאסוף את כל הצער הזה שנותר
על מאמצים שהיו לשווא
אך, צחוק מתגלגל נשמע פתאום
מפינת החדר "קוקו סבתא!"
והצליל הרך משָה אותה
מתוך היאור.
מאחלת לכולם שימצאו להם קולות שיימשו אותם מהיאור – שנה טובה.
תודה לך שוש על העידוד וההנחיה
פנינה פרנקל”
