אירועי 11 בספטמבר 2001 חשפו ברגע טראומטי אחד את הקשר המודחק שבין "הדמוקרטיה הליברלית" לבין "מצב החירום". בתגובה לאיום הטרור נכנסו ארצות המערב לעידן חדש של אקטיביזם ביטחוני שהופנה פנימה אל תוך חברותיהן, וכן של אקטיביזם צבאי שהיה אמור להשליט סדר דמוקרטי במדינות אסלאמיות. בהקשר זה הפך מצב החירום לפרדיגמת עבודה מתמשכת של ממשלים מערביים. ואולם, הגל העכשווי של מצבי החירום יצר כללים חדשים-ישנים שמציבים אתגר לפתחם של לימודי התרבות בדבר משמעותו המשפטית, הפוליטית, הפילוסופית והתיאולוגית של מצב החירום. במקום שבו ניצלו פוליטיקאים את אפקט הטראומה כדי להפוך פרדיגמת הביטחון לפרדיגמת-על, נחוצה התבוננות ביקורתית חדשה בהשלכותיו של מצב החירום על הסדר העולמי.
בעיית "החריג" ו"מצב החירום", והקשר שלהם לתיאולוגיה פוליטית ולהיסטוריה העולמית, נדונו במסדרת סדרת הרמצאות של סמינר ון ליר בשנת 2005/6, והספר המונח לפניכם הוא תוצר של סמינר זה. שש ההרצאות שבקובץ מבקשות לנסח את מגוון היחסים בין התיאולוגי לפוליטי, ולהציג את סוגיית מצב החירום והחריג מנקודת מבט של דיסציפלינות שונות.
כל ההרצות שבקובץ מתכתבות עם חיבורו של הפילוסוף האיטלקי ג´ורג´יו אגמבן, Stato di eccezione, המובא כאן בעברית במלואו בפעם הראשונה, בתרגומם של מנואלה קונסוני ודביר צור.