"אחוות הכאב" הוא סיפורו של מיסדר השכול, שאנשיו באים מכל שכבות האוכלוסייה, מכל המיגזרים ומכל הזרמים הפוליטיים. הם לא היו נפגשים לולא קירב אותם האסון, אבל יש ביניהם קשר חזק מאין כמוהו, אחוות לוחמים. הם נלחמים בקרב על החיים. אחד הקטעים בספר מתאר זאת כך:
"השכול חותך את החיים לשניים, לפני - ואחרי. לא רק מבחינתנו, גם מבחינת הסביבה. אנשים מצפים שנהיה מדוכאים, עצובים-תמיד. כשאנחנו נהנים, שרים, לפעמים צוחקים בקול, מביטים בנו בתמיהה, איך הם יכולים...? ואז, שב וזוחל אלינו הדכאון ועמו צצה ועולה מבפנים נזיפה עצמית קשה – אידיוטים! מה אתם צוחקים? שכחתם מה איבדתם?
כאילו שאפשר לשכוח..."
בדיוק בהתמודדות הקשה הזו עוסק הספר, השונה לגמרי מספרים אחרים שנכתבו על השכול. כאן ההתמקדות היא לא במתים אלא בגבורת אלה שנשארו אחריהם.
ואם לחיות – אז כמו שצריך!
בלי להיתפס להאשמות-עצמיות,
בלי לשקוע בבוץ הטובעני של המרירות,
בלי לגלוש אל תדמית המשפחה ההרוסה.
"אחוות הכאב" הוא ספר הכוח להמשיך ולחיות.