מרדכי אהרן גינצבורג (1846-1795), מן הדמויות הבולטות בהשכלה היהודית במזרח אירופה ומראשוני סופריה, החל לכתוב את האוטוביוגרפיה 'אביעזר' בשנת 1828, אך היא יצאה לאור בווילנה רק בשנת 1864, כשמונה-עשרה שנים לאחר מותו. בראש חיבורו ניסח גינצבורג את עקרונות האוטוביוגרפיה, והדגיש את היסוד החוויתי והרגשי בעולמו של הגיבור. על הרקע הזה מתאר גינצבורג בגילוי לב חושפני את קורותיו בילדותו ובבחרותו, את הווי החיים היהודי, היבטים של חיי המשפחה, אורחות החינוך, וכן את מאבק הקיום של חיי החולין. גינצבורג משתמש בסיפור חייו גם כדי להדגיש את הפגמים בסדרי החיים של יהודי תחום המושב, כגון החינוך הלקוי ובעיית נישואי הבוסר.