עד לפני זמן לא רב נחשב התלמוד הירושלמי כטקסט לא ערוך ומלא פגימות. אבל כיום קל יותר לקבל את הנחת המוצא של הספר שלפנינו, והיא שתלמודה של ארץ ישראל הוא תוצאה של עריכה מודעת ומכוונת. על הנחה זו מתבסס העיון הספרותי במרכיבי היצירה והעריכה של מסכת אחת בירושלמי - ``תענית``/``תעניות``, החל ביצירת המסורות ועיצובן, דרך מסירתן, וכלה בעריכתן ברצפים ובסוגיות.
החלק הראשון של הספר דן בקולות הנשמעים במסכת, והשני - בעריכתה. הדיון נפתח במרכיבי המסורת היחידה ובשני הקולות הנשמעים בה: קולו של החכם הדובר והקול המוסר את דבריו. במסכת נשמע גם קול שלישי, סתמאי, שמקובל לראותו כ``קולו של התלמוד``. הפרק הראשון דן בקולות האמוראים לדורותיהם. המחברת מצביעה על קשר בין הדור, הלשון שבה הוא משתמש והעניינים שבהם הוא דן, ועל תהליך הדרגתי של מעבר מעברית (בדורות הראשונים) לארמית גלילית מעורבת בעברית (באחרונים). בפרק השני והשלישי נידונים קולותיהם של דוברים בלתי מזוהים – ``המוֹסֵר`` ו``הסתמא``. הדיון ב``מוֹסֵר`` מגדיר את תפקידו בעיצובה ובמסירתה של המסורת הבודדת ואת המאפיינים הסגנוניים של ניסוחיו, שמושפעים משיקולים מנמוטכניים. ה``סתמא``, לעומתו, מוגדר כמי שעניינו בעיקר ביחס בין המסורות. זהו קול הקשור בתהליך העריכה, קולם של העורכים, והספר בוחן את התחומים בהם הוא נשמע.
חלקו השני של הספר מוקדש לשני שלבי העריכה: עריכת הרצף ועריכת הסוגיה. בפרק הרביעי נבחנים המבנים הספרותיים האופייניים לרצפים במסכת ומאובחנות שתי מגמות של עריכה: מגמה מאחדת (פעילה, יוצרת, מעצבת מסורות ומשנה אותן) ולעומתה מגמה משמרת, שבה מסתפקים העורכים בצירוף המסורות וקביעת סדרן. הפרק החמישי דן בעריכת הסוגיה. הוא עומד על הדגם האופייני לסוגיה בתענית, דגם של התרחקות הדרגתית מהמשנה, ובוחן מספר סוגיות מורכבות או יוצאות דופן הסוטות מדגם זה. לסיום נידונה תופעת המקבילות הזהות, ומוצע שימוש בדגם ההתרחקות מהמשנה לשם זיהוי מקבילות שנוצרו עוד בשלב העריכה.

עד לפני זמן לא רב נחשב התלמוד הירושלמי כטקסט לא ערוך ומלא פגימות. אבל כיום קל יותר לקבל את הנחת המוצא של הספר שלפנינו, והיא שתלמודה של ארץ ישראל הוא תוצאה של עריכה מודעת ומכוונת. על הנחה זו מתבסס העיון הספרותי במרכיבי היצירה והעריכה של מסכת אחת בירושלמי - ``תענית``/``תעניות``, החל ביצירת המסורות ועיצובן, דרך מסירתן, וכלה בעריכתן ברצפים ובסוגיות.
החלק הראשון של הספר דן בקולות הנשמעים במסכת, והשני - בעריכתה. הדיון נפתח במרכיבי המסורת היחידה ובשני הקולות הנשמעים בה: קולו של החכם הדובר והקול המוסר את דבריו. במסכת נשמע גם קול שלישי, סתמאי, שמקובל לראותו כ``קולו של התלמוד``. הפרק הראשון דן בקולות האמוראים לדורותיהם. המחברת מצביעה על קשר בין הדור, הלשון שבה הוא משתמש והעניינים שבהם הוא דן, ועל תהליך הדרגתי של מעבר מעברית (בדורות הראשונים) לארמית גלילית מעורבת בעברית (באחרונים). בפרק השני והשלישי נידונים קולותיהם של דוברים בלתי מזוהים – ``המוֹסֵר`` ו``הסתמא``. הדיון ב``מוֹסֵר`` מגדיר את תפקידו בעיצובה ובמסירתה של המסורת הבודדת ואת המאפיינים הסגנוניים של ניסוחיו, שמושפעים משיקולים מנמוטכניים. ה``סתמא``, לעומתו, מוגדר כמי שעניינו בעיקר ביחס בין המסורות. זהו קול הקשור בתהליך העריכה, קולם של העורכים, והספר בוחן את התחומים בהם הוא נשמע.
חלקו השני של הספר מוקדש לשני שלבי העריכה: עריכת הרצף ועריכת הסוגיה. בפרק הרביעי נבחנים המבנים הספרותיים האופייניים לרצפים במסכת ומאובחנות שתי מגמות של עריכה: מגמה מאחדת (פעילה, יוצרת, מעצבת מסורות ומשנה אותן) ולעומתה מגמה משמרת, שבה מסתפקים העורכים בצירוף המסורות וקביעת סדרן. הפרק החמישי דן בעריכת הסוגיה. הוא עומד על הדגם האופייני לסוגיה בתענית, דגם של התרחקות הדרגתית מהמשנה, ובוחן מספר סוגיות מורכבות או יוצאות דופן הסוטות מדגם זה. לסיום נידונה תופעת המקבילות הזהות, ומוצע שימוש בדגם ההתרחקות מהמשנה לשם זיהוי מקבילות שנוצרו עוד בשלב העריכה.