סך כל הידע המקצועי שעמד לרשות פרחי חיל המדע היה ספר אחד לכימיה צבאית שהושאל מהספריה. בבוקר אחד הסטודנטים היה מעביר הרצאה על חומר שנלקח מתוך הספר, ואחר הצהרים היו כולם נכנסים למעבדה ומנסים ליישם בפועל את שלמדו באותו הבוקר. לאחר מכן נשלחו אוריאל ואחרים לקורס חבלה קצר, ומשם היישר אל השטח. הם פיתחו רימונים, מוקשים, פצצות תבערה ומרגמות והכל בתנאי דוחק ולוח זמנים תובעני- שהרי צבאות ערב לא ידחו את פלישתם.
אחת התוצאות הבלתי נמנעות של חוסר הניסיון הייתה שיעור גבוה במיוחד של תאונות. רבים מראשוני החמ"ד קיפחו את חייהם על שולחן המעבדה. עמנואל מידב, למשל, היה בחור צעיר שהמציא תחליף למוקש- רימון יד ללא נצרה שהושם בתוך קופסת שימורים, ואליו מחובר חוט: כשהיה האויב דורך על החוט, הרימון היה נשלף מהקופסא ומתפוצץ. באחד הניסוים בחר עמנואל קופסא שהייתה גדולה מדי. הרימון התפוצץ והוא נהרג במקום. אוריאל בכרך עצמו נפצע כשניסה לבחון פצצת תבערה, וספג כוויות בידיו.
אחת מהדמויות המעניינות והמסקרנות המוזכרת בספר היא דמותו של עמנואל מירון. מירון היה חירש ואילם- אך דווקא המוגבלות שלו דחפה אותו להתעניין בכל מה שקשור לחומרי נפץ: הוא אהב לחוש את הזעזועים שנגרמים כתוצאה מהפיצוץ. הוא ישב יחד עם כל האחרים ולמד מתוך הספרים והמחברות, ואז נתבקש להקים מפעל לייצור נפצים. החברים חששו שמא נפץ יפול על הרצפה ומירון ידרוך עליו בטעות: גם ככה הוא היה מצולק כולו כתוצאה מאהבתו הגדולה לחומרים לא-יציבים. הפתרון שנמצא היה כלב שליווה את מירון בעבודתו, ואולף כך שמשך במכנסיו בכל פעם שחומר נפץ נפל על הריצפה. מפעל הנפצים היה הצלחה גדולה.