רצועת עזה ממוקמת על ציר החוף ('דרך הים') ומהווה נקודת גבול על סף מדבר סיני, ולפיכך שימשה כמוצב הקדמי של מצרים בארץ ישראל מאז תקופת הפרעונים ועד למלחמת העצמאות. ב-15 למאי 1948 פלש הצבא המצרי לארץ ישראל וכבש את רצועת עזה. לעומת החשיבות האסטרטגית של האזור למצרים, ייחס לה יישוב היהודי חשיבות משנית בשיקוליו ההתיישבותיים והצבאיים, וראה בפאותיה המזרחיים אזור היערכות לקראת כיבוש דרום הנגב ואילת. עובדות אלה השפיעו על עיצובה של רצועת עזה במהלך מלחמת העצמאות ובשיחות על שביתת הנשק ברודוס בין ישראל למצרים בסיומה.
המיקום של רצועת עזה בדרום מישור החוף על הציר בין תל-אביב לקהיר ועל סף מדבר סיני לא השתנה. המרכיבים שהשפיעו על עיצובה בשנים 1947-1949 לא השתנו הם רק התעצמו, ומבחינה זאת צדק דוד בן גוריון, אשר במהלך מבצע 'חורב' בסוף שנת 1948, טען:" ממערב (בעזה) אין חדש".