“הנער שאהב אירוסים
את דודיק קושניר, הכרתי כמאמן אתלטיקה - קלה, מי שבעברו היה קופץ לרוחק, אלוף ישראל שייצג אותנו באולימפיאדות, מלבורן ורומא. איש שתקן הוא דודיק, לא איש של מילים, אלא של מעשים.
בנעורי קראתי ספר על הל"ה, מי שהפכו למיתוס הגבורה היהודית. לוחמים שיצאו לסייע לגוש עציון הנצור, וחצו בלילה שטחים בשליטה ערבית, הם התגלו, נלחמו ונהרגו כולם. הספר סיפר על הקרב, ועל סיפורם האישי של הלוחמים, סטודנטים מהר הצופים. כול אחד מהם היה הבטחה בתחומו, ביניהם היה טוביה קושניר, איש טבע, בוטנאי שניבאו לו גדולות בתחום הבוטניקה.
מה יש בקופץ לרוחק ששובה את ליבי - הניסיונות האין סופיים, הסיזיפיים להתגבר על חוקי הכבידה, לרחף בשמיים לשברירי שנייה, בכדי להגיע רחוק ככול האפשר. אולי העולם המסוגר הזה שיש בו חלום קדמוני, היה לדודיק מפלט מהכאב. מעולם לא שאלתי אותו על כך, או על אחיו שנפל בתש"ח.
שנים רבות לא קישרתי בין שני הסיפורים, הסיפור על טוביה אותו הכרתי מהספרים, לבין הסיפור של דודיק אותו הכרתי מהחיים, ולא ידעתי כי מדובר באחים.
בסימניה יש ילדה אחת מרמת הגולן, היא רק בת 11, אבל כינויה מעורר תהייה, פל"מחניקית, מי שמציגה את תמונתו של קושניר הנופל ליד כינויה. היא קוראת את כתביו, את ספריו, ומקיימת קשר עם אלמנתו. היא מתגוררת במקום שעדיין קיימים ערכים ישנים, מקום ששולח את מיטב הבנים למקומות הקדמיים. בצוק איתן, נשאלתי על ידי חברה לעבודה, מה אומרים למשפחה מדרום הגולן שבנה נאבק על חייו, איך אפשר לנחם, ולעודד, ולבסוף הוא הוכרע בקרב על החיים.
סיפורים עצובים השייכים למקומות וזמנים שונים, התחברו אצלי לקראת ערב יום הזיכרון לתמונת פסיפס הקשורה למשפחת קושניר, מה שגרם לי לחבור לספר ישן מספרייתי, אותו מצאתי ברחוב - ספרו של שמעון קושניר, המספר על חייו של טוביה קושניר - בנו.
טוביה היה ילד טבע, מאותם ילדים שעולמם הוא מסעות חקר מעוררי השתהות אחרי פרפרים ופרחים. חלקם של הפרחים היו כאלה שהתגלו על ידו והוגדרו בפעם הראשונה. טוביה הנער היה מעורב באחד מהגילויים הבוטניים מעוררי ההתרגשות של תקופת המנדט, גילוי השושן הצחור בצוקי הכרמל, בהמשך הוא גילה ואסף את פקעותיו של איריס טוביה, פרח כחול מרהיב ביופיו.
טוביה הנער קיים קשר עם טובי החוקרים בארץ ובעיקר עם ד"ר מיכאל זהרי, שהכיר בכישרונו ובתשוקתו לצמחים. הוא אימץ אותו כבן, טוביה גר בביתו בירושלים, עת השלים את לימודיו בתיכון. ב- 1945 הוא החל את לימודיו באוניברסיטה בהר הצופים ונודע כתלמיד מצטיין בלימודי הביולוגיה, בעיקר בביוכימיה וגנטיקה, בהם הוא ראה את ייעודו. במהלך לימודיו הוא הקים את הגן הבוטני של האוניברסיטה, בו הוא שתל פרחים שנאספו במסעותיו במרחבי הארץ. מכל הפרחים, שבו את ליבו האירוסים, הנדירים, והמרהיבים ביופיים, כזה היה טוביה עצמו, פרח נדיר ורגיש.
בנובמבר 1947, האו"ם הכריז על סיום המנדט הבריטי, למחרת פרצה המלחמה. טוביה התנדב לגדוד השישי של הפלמ"ח, אף שמעולם לא היה לוחם בהווייתו, הוא חש תחושה עמוקה של מחויבות לקחת חלק בקרבות הקשים על גורל ירושלים. מחלקת ההר נקראה, לסייע לגוש עציון הנצור, בדרך אליו מצא טוביה את מותו, יחד עם חבריו, כמו פרח שניקטף באיבו, בשיא פריחתו.
קשה לי לבקר ספר זיכרון, כזה שנובע מעומקי הכאב, אך זהו ספר שמבלי שהוא מתכוון הוא חושף את התהום בין האב לבני המשפחה. הוא כתוב בגוף שלישי, כריחוק, השמות בדויים, להוציא שמו של טוביה, ובפתיחת הספר מצהיר האב, אין בכוונתי לספר על נטישת ילדי ואשתי, מה שגרם לטוביה הרגיש להיות מושא ללעג לחבריו בכפר, וחייב אותו לעבור ליגור כילד חוץ. שמעון מגלם את משפט המחץ רק על עצמי ידעתי לספר, במובן הרע של המילה. כנראה שהאב לא ממש הכיר את בנו, ולא היה לו מספיק חומר לספר עליו, ולכן בספר הוא מספר על עצמו, כמו העלייה לחניתה, ובכך הספר מאבד מיקוד. שמעון כותב על גילוי השושן הצחור על ידי טוביה, כדיווח יבש, נטול התרגשות. שמעון היה עסקן בסוכנות, כך סיפרו ארכאי בשפתו, יש בו אתוס ציוני, שבו גלומה הטרגדיה, השליחות הלאומית גרמה לעתים להניח בצד את ענייני המשפחה, וגרמה למעשה להקרבת הבנים כמגש הכסף של הציונות. הספר מעניין לא כספרות, אלא כמסמך היסטורי המעורר כאב. בספר נחשפים מעט ממכתביו של טוביה, המרגשים בעוצמתם.
למרות שחלפו שנים רבות ממותו בתש"ח, דמותו של טוביה קושניר מעוררת השראה, הבלוג של עננת היווה עבורי חוויה ויזואלית נפלאה להכרת הצמחים שטוביה אהב. נחשפתי למסע הסטודנטים שערכו טוביה וחבריו ב- 1946 לנגב, על ידי בלוג המתאר מסלול אופני הרים - חוצה נגב, בו חולפים הרוכבים בנופי הנגב וקוראים ממכתבו של טוביה לאהובתו אביבה שהפכה לאשתו, "לכל גבעה צבע משלה, ולכל הר חידודים אחרים, לכל צוק זעקה משלו ". כתב טוביה ברגישות מופלאה ולא ידע שדבריו יקבלו משמעות שונה.”
