בקולה של חוויה, ליינג חוזר וקורא, כפי שקרא בספריו הקודמים, להקשיב לחוויותיהם של אנשים. אולם בנבדל מספריו המוקדמים יותר, שעסקו בחיפוש דרכים חדשות לטיפול, וקראו תיגר על מוסדות, ספר זה קורא תיגר על דוגמות. הוא מבקר את עצם ההתעלמות מחוויות, הנעשית בשמן של אובייקטיביות מדעית ושל מומחיות איבחונית. הוא קובע שאין בידי הפסיכיאטריה דבר מוצק יותר מתאוריות סובייקטיביות כדי לקבוע מה הן "העובדות האובייקטיביות" שאותם אמורות התאוריות לפרש. הוא מאשים אותה בהפקת "העובדות המאובחנות" באמצעות פירושים נפתלים לפחות כמו תהליכי החשיבה הבלתי מודעת המעוות שהם מייחסים לאלה המאובחנים כמופרעים.
באמצעות תאורים של חוויות חריגות, הקשורות בהריון, לידה ומוות, סבל ומה שנחשב שיגעון, לאור מיתוסים וחלומות, לוחם ליינג נגד גבולות אטומים לחוויות, ועמדות המתיימרות לסלק מראש תאוריות בלתי שיגרתיות להסברתן. הוא עושה זאת בלשונו הרב ממדית, השונה כל כך מהנוסח הקווי והמונוטוני האופייני לבני הפלוגתא שלו, ומתבל את טיעוניו באנקדוטות ובשירים, בשילוב מיוחד במינו של בקיאות ואינטואיציה, בוז לנכדים וכבוד לנבזים, כאב והומור.
רונאלד דייויד לאיינג (1927-1989) מחברם של "האני החצוי", "האני והאחרים", "השפיות", "השגעון והמשפחה", "קשרים", וסיפורים אחרים, היה בשנות הששים אחד מהפסיכיאטרים הבולטים שנאבקו בפסיכיאטריה המוסרתית ובממימסד הפסיכיאטרי. הוא יצא נגד יומרת הפסיכיאטריה לקבוע מיהו "נורמלי", וכיצד יש "לרפא" את "הלא נורמלי". הוא פעל למען שינוי בצורת הסיוע לחריגים, כונן את "אגודת פילדלפיה" שהקימה מעונות שבהם התגוררו יחד, בתנאי חופש ויוויון. למאבקיו ולחידושיו היתה השפעה גדולה, למרות שדעתיו היו שנויות במחלוקת ונסיונותיו לחולל מהפכות בטיפול עוררו התנגדות. בשנות השבעים כשהרחיב את התעניינותו ממישור החוויות הפסיכולוגיות למישור מהיתולוגיות וזן בודהיזם, משך אליו ביקורת נוספת