שיריו של שגיא אלנקוה תמיד מפתיעים אותי ומרגשים אותי. כוחו הוא המינימליזם שלו שאפילו הוא, הקטנטן, יוצר פירוק של עצמו או כשלונו של שגיא "רסיסון של רסיס". איזו דרך מקורית יש לו לומר לנו שפעם לימדו אותנו בבית הספר שיש סדר, שיש אריסטו, שדבר נובע מתוך דבר והנה נתקלים אנו בקיר החיים ואין סדר ואין הבנה ברורה של ההוויה, או כפי שזה מופיע בשירו המקסים של שגיא: "פרח/ הוא עניין פשוט בתכלית/ ואני סבוך כמו פקעת." הדובר בשיריו של שגיא תר אחר תשובות לעצמו למול הקיום החמקמק, האבסורד שבחיים בולט כאן כל כך. כל החיים, היחסים בינו לבינה, הם מעין פיל לבן, מבנה גדול של הבטחה שלא מומשה. דבר אחר בולט בשיריו הוא הצד המיני הפרובוקטיבי. כמו אצל אהרן שבתאי המוקדם למשל ב"חרא מוות" (עכשיו, תשל"ט, 1979) הוא מפתיע את הקורא בדימויים מיניים בוטים, מזעזעים ומייאשים מחד, אבל כאלה שיש בהם גם יסוד של הומור: "איבר מיני נכרך סביב צווארי כנחש חנק גדול, הייתי/ לאל כנעני. פרחים, ככתמי צבעי מים זעירים/ היו לי סנוניות." אולי זה מה שדיבר כל כך לליבו של רועי צ´יקי ארד, דמות צבעונית, פופולרית ועכשיווית, עורך כתב העת "מעין", כשזה כתב על שורתו היפה של שגיא: (ישבנך קפוא כמו פח לוהט), "אני חסיד גדול של שירי משפט אחד-שניים, כשאלה מצליחים, ואלה שירים מצויינים." אני חותם בשתי ידיים על דבריו של צ´יקי, אלה שירים טובים מאוד וכדאי לקרוא בהם. רן יגיל, סופר, מבקר ועורך כתב העת "עמדה".

שגיא אלנקוה בן 31, למד מתמטיקה עם מדעי המחשב בטכניון. פרסם שירים בכתבי העת הספרותיים: עיתון 77, עמדה, פסיפס, עיין ערך שירה(מקוון) ושבו, בבלוגים, במדור טקסט אורח של אתר קדמה ובמדור תרבות של ynet. "קונכיה" הוא ספר שיריו הראשון.

שם הספר
אפור נוצץ - שירים
מחלת-ים של להיות עצמי
דרך כריכה ריקה
אורן