מרבית שירי ספרו הרביעי של משה יצחקי,נהרות נשאו קולם,משוחחים עם מקורות היצירה העברית לדורותיה ובעיקר עם שורות ממזמור תהילים צ"ג:"...נשאו נהרות קולם,ישאו נהרות דכים\מקלות מים רבים אדירים משברי ים...".
במעשה מדרש יוצר זה,עוקרים השירים ממקומם את צירופי האותיות,המילים וזיקתן הכבולה,ונוטעים אותן בסביבה ובהקשרים חדשים.אלה מטעינים בממד רליגיוזי את החולין,את החולשות האנושיות ואת כיסופיו של האדם העומד לנוכח משברי הים. ´נהרות נשאו קולם´ מזמין את קוראי השירה להאזין לצלילי הרוח האנושית,לנהמת המים,האדמה והשמיים וללכת בעקבות הקולות אל האנושיות החפה מיוהרה,ומהידורים שאדם מהדר לעצמו.