1


כאשר עגנה המעבורת במזח של איי מלגש, התניע סייד לורימר את מנוע המסרטי האהובה שלו והכין את עצמו למה שקרוב לוודאי יהפוך לראיון בלתי נעים.
הוא הצדיע לעובד המעבורת ונסע לעבר הכביש הצר מעל לרמפת המתכת. הוא ידע בדיוק לאן מועדות פניו. רוב האי היה בבעלותו, אחרי הכול. אי שעכשיו היה שטוף שמש ספטמבר מוקדמת, שעצי עד ירוקים חיבקו את צוקיו, ושהים התנצנץ כשחבט עצמו כנגד סלעיו.
הוא היה כאן לבקשתו של דל, אביו המאמץ. בשליחות מטופשת, כזו שלא תוביל לדבר מלבד לצרות – מפני שהאישה שאיתר הייתה, בתיאוריה, נכדתו של דל.
נכדתו של דל? זו ודאי בדיחת המאה. היא הייתה זיוף. ודאי שהייתה.
דל סיפר שנולדה במדריד ושרוב חייה חייתה באירופה. אך שבאחד עשר החודשים האחרונים גרה במרחק של כשבעים קילומטרים בלבד מאחוזת הקיץ של דל בחופי מיין.
סייד לא האמין בצירופי מקרים. טס ריצ'י הייתה מתחזה ששמעה על הונו הרב של דל והמתינה לרגע בו תוכל לדרוש אותו לעצמה.
כך שעליו לעצור אותה. והוא יעצור אותה.
בכרי המרעה שמעל לכביש רעו שלוש עזים בשלווה. סייד רפרף עליהן בעיניו, כמעט ולא מודע לנוכחותן. דל – כך הוא טוען – ידע על טס מרגע שנולדה, תמך בה כלכלית כל חייה, אך מעולם לא היה בקשר ישיר עמה ולא דיבר על קיומה עם איש.
רכילות מקומית חשפה בפני דל את קיומו של בנו הביולוגי של דל, קורי, הכבשה השחורה של המשפחה אשר היה, ככל הנראה, אביה של טס ריצ'י. דל מעולם לא דיבר גם על קיומו של קורי.
שני הסודות השמורים ביותר בחוף הים המזרחי, חשב סייד ואצבעותיו תופפו על העור הרך של גלגל ההגה. אם יש סיכוי שטס ריצ'י אינה מזויפת, אז היא קרובה אל דל קרבת דם. בעוד הוא, סייד, לא.
העובדה הפשוטה הזו הטרידה אותו, הוא שנא אפילו את האפשרות שלדל יש נכדה. טיפשי מצדו, ללא ספק. אך האין התגובה שלו אינדיקציה נוספת לכך שתמיד חש שאין לו קשר אמיתי לדל?
סייד פתח את החלון, הרוח משכה בשערו. עוד דקה או שתיים יהיה שם. מדוח החוקר עלה שטס ריצ'י שכרה בקתת דייגים בקצה הכפר.
סייד בחר בעצמו את החוקר, המוניטין שלו היה ללא רבב. אבל הפעם, הוא טעה בגדול.
ובאשר לאסטרטגיה, סייד החליט לאלתר ברגע שיתייצב פנים מול פנים עם טס ריצ'י. ללא ספק ייאלץ להיאבק בה. עוד לא נולדה אישה שיכולה לעמוד בפני הונו של דל, שלא לדבר על עושרו של סייד. עליו להודות שלמילה מיליארדר יש משיכה מסוימת.
אם כך, יש שני גברים עשירים במשפחה. כן, הוא ייאלץ להיאבק בה.
הוא התפתל עם הדרך, ושם, על חופו של המפרץ, הייתה בקתת הדייגים שהומרה לבית מגורים. תמונה של מורינג, בית הקיץ של דל, חלפה במוחו של סייד. דל רצה שיביא את טס ריצ'י למורינג בנסיעה חזרה. הניגוד לבקתת הדייגים היה כל כך חריף וזעמו של סייד התגבר.
הוא נסע על שביל העפר אל הבקתה. שום מכונית לא חנתה בחוץ ולא היה סימן חיים. טס ריצ'י עבדה במשרה מלאה, שלישי עד ראשון, בספרייה המקומית, זה מה שסייד ידע. זו הסיבה שהגיע לפני השעה תשע בשבת בבוקר.
הוא חנה ליד הבקתה ויצא מהמכונית. גלים המהמו על החוף המרוצף. זוג שחפים דאה ממעל, כנפיהם מצוירות באור. סייד מילא את ריאותיו באוויר המלוח והקריר ולרגע אחד של הנאה צרופה שכח מדוע הוא כאן. אהבתו לים היוותה קשר נדיר בינו לבין דל.
באנחה חסרת סבלנות התנפל על הדלת – הצבועה בגוון צהוב זועק – דפק עליה בחוזקה ובתוך רגע ידע שהשקט מצדה השני של הדלת הוא שקט של ריקנות. אכן שליחות מטופשת. היא אפילו לא בבית.
אנפה אפורת כנפיים חלפה מעליו, ולאוזניו של סייד הגיע רחש צעדים על חצץ. הוא הקיף את הבקתה במהירות. אישה לבושה מכנסיים קצרים וגופייה גדולה רצה לכיוונו על קו החוף. היא הייתה קלת תנועה, שזופה וגמישה, שערה זהר מתחת לכובע מצחייה כתום.
ואז הבחינה בו. היא עצרה על מקומה, חזה מתנשף ממאמץ, ובמשך עשר שניות הם הביטו זה בזה ממרחק על החוף הזרוע חלוקים.
בחוסר רצון – או שמא היה זה פחד? תהה סייד, החלה להתקדם לעברו בקצב איטי יותר.
בדרכו לבקתה דמיין בלונדינית מחומצנת עם אודם אדום וגוף מתגרה. הוא טעה. כל כך טעה. פיו התייבש, עיניו הצטמצמו, והוא צפה בה עד שנעצרה במרחק של כחמישה מטרים ממנו בגבה אל השמש.
בלי אודם, זוהר של מתיקות על פניה, אשר את רובם הסתירה המצחייה הגדולה של כובעה. נעלי ספורט מהוהות על כפות רגליה, ורגליים נהדרות. הוא התקרב וראה שהיא, כמעט בלי משים, מתרחקת מפניו. היא אמרה בחדות, "הלכת לאיבוד? הכפר נמצא בכיוון ההוא."
"את טס ריצ'י?"
"כן."
"שמי הוא סייד לורימר. אני צריך לדבר איתך."
בקלות יכול היה לפספס את הבהוב התגובה הקטנטן שחלף על פניה כשאמר את שמו, הוא היה כל כך מהיר, ונעלם במהירות שבה הופיע. הו כן, חשב, את טובה. אבל לא מספיק טובה.
"אני מצטערת," אמרה, ולא נשמע שהיא מצטערת כלל וכלל, "אני לא מכירה אותך ואין לי זמן לדבר איתך – אני צריכה להתכונן לעבודה."
"אני חושב שכשתדעי למה אני כאן, תפני זמן," אמר רכות.
"אז אתה טועה. אם אתה באמת רוצה לראות אותי, בוא לספרייה הציבורית. קילומטר במורד הכביש, ממול לסניף הדואר. אני אהיה שם עד חמש אחר הצהריים. ועכשיו אם תסלח לי–"
"לורימר," אמר סייד. "השם לא מצלצל לך מוכר?"
"למה שהוא יצלצל?"
"דל לורימר הוא אבא שלי – הוא זה ששלח אותי הנה. הבן האחר שלו – קורי – היה אבא שלך."
גופה נדרך. בקול של סטקטו אמרה, "איך אתה יודע מה שמו של אבא שלי?"
"בואי נכנס פנימה. כמו שאמרתי, יש לנו על מה לדבר."
אבל היא התרחקה ממנו, צעד אחרי צעד, מבטה דבוק לפניו. "אני לא הולכת איתך לשום מקום," אמרה, ידיה התאגרפו לצדי גופה כל כך חזק עד שפרקי אצבעותיה הפכו לבנים.
פחד, חשב סייד, מבולבל. למה לעזאזל היא מפחדת מפניו? היא אמורה לקפוץ משמחה על כך שדל לורימר שלח מישהו סוף סוף כדי למצוא אותה. "אם את לא רוצה להיכנס פנימה," אמר, "אנחנו יכולים לדבר כאן בחוץ. יש הרבה זמן – הספרייה נפתחת רק בעוד שעה וחצי."
"לדבר על מה?"
"על סבא שלך. וונדל – הידוע יותר בשם דל – לורימר. שנוהג לבלות את הקיץ שבעים קילומטרים מכאן על החוף. אל תגידי לי שלא שמעת עליו מפני שאני לא אאמין לך."
"יצאת מדעתך," לחשה. "אין לי סבא. סבא שלי מת לפני הרבה שנים – לא שזה בכלל עניינך. לא משנה מה המשחק שלך, מר לורימר, הוא לא מוצא חן בעיני. בבקשה לך מכאן. ואל תחזור, או שאני אשלח את המשטרה בעקבותיך."
השריף של איי מלגש היה חבר ותיק של סייד. הוא צריך לתכנן את צעדיו, חשב סייד בעצבנות, מפני שהשיחה לא התקדמה לאן שחשב שתתקדם. "מי סיפר לך שסבא שלך מת?"
צמרמורת קטנה שלחה אדוות בגופה. היא שלבה את זרועותיה על חזה. "לך מכאן – עזוב אותי לנפשי."
"יש לנו כמה אפשרויות, אבל זו לא אחת מהן." לסתותיו של סייד התהדקו. מבעד לגופייתה הדקה יכול היה לראות את צל מחשופה המפתה. זרועותיה היו חלקות ושריריות, אצבעותיה ארוכות ודקות. ללא טבעת, הבחין, ובפרץ זעם פתאומי נזכר ביהלומי משפחת לורימר.
נמאס לו מחילופי הדברים המגוחכים הללו. בתנועה מגושמת סגר את המרחק ביניהם, תפס אותה בזרועותיה ואמר, "סבא שלך שלח אותי. אבא של קורי לורימר."
היא הרכינה את ראשה ובעטה בו, מרושעת ובלתי צפויה כנחש. כשסייד חמק אוטומטית מפני כף רגלה, השתחררה מאחיזתו והחלה לרוץ במעלה החוף. בחמישה צעדים מהירים השיג אותה סייד, תפס אותה בכתפיה וסובב אותה כך שתפנה אליו. אך לפני שהצליח לומר משהו, גופה התרפה בין ידיו. הו כן, חשב בציניות, התרגיל העתיק ביותר בספר. הוא חפר באצבעותיו בכתפה מפני שלא החזיקה את עצמה ואת ידו השנייה כרך סביב מותניה.
ואז לחרדתו גילה שהיא לא משחקת. היא התעלפה, התעלפות אמתית וכנה. פניה לבנות כמו דף, עיניה עצומות, גופה חסר עצמות. הוא מלמל קללה, הניח אותה על הקרקע ושם את ראשה בין ברכיה.
אם כך הפחד היה אמתי. מה בשם אלוהים קורה כאן? בצעד אימפולסיבי הסיר את כובע המצחייה מראשה ושיחרר תלתלים כהים בצבע אגוז שהשמש צבעה בפסים של זהב. הוא היה רך בין אצבעותיו. חלק כמשי. היא רזה מדי, חשב. אך גם עורה היה משיי.
ואז היא זזה, ממלמלת משהו בין שפתיה. אף שלא חש שלו כלל וכלל אמר בשלווה, "אני מצטער – לא הייתי צריך להפחיד אותך כך."
הוא שמע אותה מנסה להסדיר את נשימתה והקול החלוש הציף אותו חמלה. הוא הוסיף, "מעולם בחיי לא הפחדתי אישה לכדי עילפון – זה לא הסגנון שלי. את תצטרכי להאמין לי בקשר לזה. תראי, בואי נתחיל מחדש. יש לי מסר מאוד חשוב עבורך, שהבטחתי שאמסור לך. אבל אנחנו יכולים לדבר גם בחוץ, כדי שתרגישי בטוחה."
טס הרימה את ראשה באיטיות, שערה נפל סביב פניה. היא זקוקה לתספורת, חשבה בריחוק. הגיע הזמן להוציא את המספריים ולגזור קצוות.
הגבר הזר עדיין כאן. מבעד לתלתליה הפזורים ראתה שיער שחור כמו העורבים הרבים שעל החופים ועיניים אפורות כמו הצוקים שכתרו את האי. פניו היו מעוצבים כמו הצוקים – קשים, בלתי נכנעים, מסולעים. וגם, באופן בלתי מתפשר ומפחיד, גבריים.
זר. אך גרוע מכך, חשבה וצמרמורת של אמונה תפלה חלפה בה. הגורל שלה. כהה, מסוכן ומלא סודות.
היא משכה אחורנית את שערה, פחד שב ועלה בגרונה והיא בקושי הצליחה לנשום. היא אמרה חלושות, "אין לי כאן שום דבר ששווה לגנוב. אין לי כסף, ואני לא משתמשת בסמים, אני נשבעת."
סייד לורימר אמר ביובש, "העיניים שלך, הן ירוקות."
היא הביטה בו בפחד גובר. נוכל, או פשוט משוגע? מה הקשר בין עיניים ירוקות לכל העסק הזה? היא דחפה אותו ואמרה בפראות, "אין כאן כלום בשבילך. קורי מת – הוא מת כבר שנים. אולי פשוט תעזוב אותי בשקט?"
לבו של סייד הלם בחזו, מילותיה כמעט לא הותירו עליו רושם. בכל חייו הכיר רק אדם אחד עם עיניים בצבע כזה, ירוק עמוק, ירוק של עלים רטובים באביב. האדם הזה היה דל לורימר.
היא בוודאי נכדתו של דל. היא מוכרחה להיות. "את מרכיבה עדשות מגע?" נזף.
זעם מהול בהומור עלה בה והפיג לרגע את הפחד. "מאיזה מוסד לחולי רוח ברחת? אתה בא הנה כדי לשדוד אותי ושואל אותי על עדשות מגע?"
"פשוט תעני לי," אמר סייד בגסות. "העיניים שלך – הן באמת ירוקות?"
"כמובן שכן – איזה מין שאלה מטופשת זו?"
"השאלה היחידה שחשובה," אמר בכבדות. אז היא לא הייתה זיוף, הוא טעה לגמרי. זה לא קורה לו בדרך כלל.
ובאשר לה, כל גופה היה תפוס מרוב מתח, היא הביטה בו כאילו באמת היה חולה שנמלט ממוסד לחולי רוח. או גנב, האשם האחר שהטיחה בו.
ההגיון אומר שעליו להסביר את החשיבות שיש לצבע עיניה. אבל הוא עדיין לא היה מוכן לעשות כן. "אני לא גנב – יש לי את כל הכסף שאני צריך," אמר סייד, "ואני שפוי לגמרי. באשר לסמים, מעולם לא נגעתי בזה – יש לי מספיק התרגשויות בחיים גם בלי חומרים כימיים." הוא היסס, ואז הוסיף בתרעומת, "באתי הנה כדי לתת לך משהו, לא כדי לקחת ממך משהו."
"אתה לא יכול לתת לי שום דבר שאני רוצה בו," אמרה בקרירות. "שום דבר."
"איך את יכולה להגיד את זה, אם אפילו לא שמעת מה שיש לי לומר?" חיוכו לא הגיע לעיניו. "השלב הראשון הוא ששנינו נעמוד, מה את אומרת?"
הוא תפס אותה במרפקה. הקרירות של עורה זלגה אל תוך נקבוביותיו. קרבתה הציתה אש בעורקיו, חום נוזלי, קדמוני וקטלני. הו, לא, חשב, מזועזע. הוא לא מתכוון לערוג לנכדתו של דל. זה באמת לא הגורל שלו.
אך כשעזר לה לקום, חושיו הותקפו בשבריריות גופה ובריח הלבנדר העדין והפשוט שנדף מעורה. התשוקה שבה ועלתה בו, מבלי שקרא לה, בלתי רצויה. סייד גייס את כל כוח רצונו, שמר על ארשת קפואה והכריח את עצמו להירגע.
הוא פשט את מעיל הצמר שלו וכרך אותו סביב כתפיה. "קר לך," אמר. "תכנסי פנימה ותלבשי משהו חם. את גם יכולה להתקשר למשטרה – לשריף קוראים דן פולארד, אני מכיר אותו כבר שנים. תני לו תיאור והוא יאשר אותי. אחר כך נדבר."
טס בלעה את רוקה. סייד לורימר עמד קרוב מדי אליה, הרבה יותר מדי קרוב. אך אף שהייתה דאגה בקולו, וחרטה ניבטה מעומק מבטו האפור, הייתה לה תחושה חזקה ששני הרגשות הללו היו, במקרה הטוב, שטחיים. לורימר, חשבה ונרעדה. איך תוכל לבטוח במישהו שיש לו את אותו שם משפחה כמו לקורי, אביה? "אני כבר מתקשרת למשטרה," אמרה בטון שטוח. "אל תעקוב אחרי לתוך הבית."
שחף צווח מעליהם כשעשתה את דרכה אל הבקתה. הדלת נסגרה מאחוריה בהחלטיות וסייד שמע את צליפת המנעול. הוא החל מתהלך הלוך ושוב בחוסר מנוחה. אם היא באמת נכדתו של דל, מדוע מעולם לא יצרה עמו קשר? היא נמצאת כאן כבר כמעט שנה ולא ניסתה ליצור עמו קשר אפילו פעם אחת. איזה מין משחק היא משחקת? משקרת לו, מספרת לו ששני הסבים שלה מתים, מתנהגת כאילו הוא, סייד, קומבינציה של אטילה ההוני וחניבעל לקטור.
מה לוקח לה כל כך הרבה זמן?
הוא הלך במהירות לחלקה האחורי של הבקתה ותהה האם הצליחה לעבוד עליו עם התרגיל השני הכי עתיק בספר – בריחה מהדלת האחורית. אך מבעד לחלון זכוכית שהשקיף אל מזח קטן ואל האוקיינוס, ראה את טס ריצ'י בתוך הבקתה, כשהיא עומדת ליד הכיריים בגבה אליו. סייד סירב לרגל אחריה, הסתובב והביט אל הים.
שם לא היו תשובות.
הדלת האחורית נפתחה. טס אמרה, "הכנתי קפה. אני אתן לך שש עשרה דקות מזמני ולא דקה יותר."
"התקשרת לשריף?"
היא הנהנה באופן בלתי מחייב וסייד לקח לעצמו כיסא פלסטיק והתיישב. היא הניחה מגש על השולחן הנמוך. בתנועות מהירות מזגה שני ספלים של קפה מהביל ודחפה צלחת מאפים לכיוונו. "את אפית?" שאל בזהירות.
"אוכמניות. קטפתי אותן לפני שבועיים. אני חיה כאן כמעט שנה – למה בחרת להופיע כאן דווקא היום?"
הוא ידע בדיוק כמה זמן היא גרה כאן. "לפני חודש לאבא שלי היה התקף לב קטן. זה הפחיד אותו נורא – הסימן הראשון לכך שהוא בדיוק כמו כולם, בן תמותה. ואז הוא שכר חוקר פרטי כדי – "
"חוקר?"
הפחד חזר, במלוא עוצמתו והיא לא ניסתה להסתיר אותו. "נכון," אמר סייד, כל חשדותיו שבו ועלו על פני השטח. "דל רצה לדעת מה קורה איתך. בסופו של דבר החוקר מצא אותך כאן. את בטח היית מודעת לקיומו של דל, אחרת למה את גרה כל כך קרוב?"
טס קברה את אפה בספל הקפה ושאפה את הארומה של התערובת הקולומביאנית. "אני גרה על האי מפני שהציעו לי עבודה כאן ואני אוהבת את הים," ומפני שזה רחוק מאוד מאמסטרדם, חשבה. "למה לקורי לשקר ולהגיד לי ששני הסבים שלי מתים?" הרהרה. "סבא שלי מת לפני שנים בניו יורק. זמן קצר אחרי שסבתא שלי נכנעה לדלקת ריאות."
"קורי היה אדם ישר?"
אצבעותיה התהדקו סביב ידית הספל. "לא הייתה לו סיבה לשקר."
"הוא שיקר. דל חי והוא רוצה לפגוש אותך. בגלל זה אני כאן – כדי להגיד לך את זה."
קפה נשפך מעבר לשפת הספל שלה. "לא."
"אפילו לא שמעת מה יש לי לומר."
"אני לא רוצה לפגוש אותו! לעולם. לך הביתה ותגיד לו את זה. ואל תטרידו אותי יותר, שניכם."
"זה לא מספיק טוב."
"אולי אתה צריך לנסות להסתכל על זה מנקודת המבט שלי," התפרצה וסומק עלה בלחייה.
סייד הביט בה בדממה. עצמות לחייה הבוערות נראו כמו כנפיים, שפתיה היו רכות ומלאות, מפתות לאין שיעור. עיניה האקזוטיות, בעלות הגוון החי, משכו אותו אליהן כמו מגנט. היא הייתה – הוא ידע זאת ללא כל צל של ספק – האישה היפה ביותר שראה מעודו.
הוא ראה – וגם שכב עם – לא מעט נשים יפות.
"אז מה נקודת המבט שלך?" שאל בנוקשות.
היא היססה לרגע קצרצר. "אני לא אהבתי את אבא שלי," אמרה ביובש. "לא אהבתי אותו ולא סמכתי עליו. לכן אין לי כל רצון לפגוש באבא שלו – אדם, שבוא נהיה כנים, התעלם מקיומי במשך עשרים ושתיים שנים."
סייד רכן קדימה וירה את מילותיו, "הוא תמך בך כלכלית במשך עשרים ושתיים שנים. או שאת שוכחת את זה?"
היא צחקה צחוק לא מאמין. "תמך בי? אתה צוחק?"
"כל חודש בחייך הופקד כסף בחשבון בשוויץ לשימושך."
היא הטיחה את הספל שלה על השולחן, קפה נוסף נשפך מעבר לשפת הספל. "אתה משקר – אני מעולם לא ראיתי אגורה מהכסף הזה."
"או שאולי את משקרת?" אמר סייד ברכות מסוכנת. "יש עוד הרבה כסף מהמקום שזה הגיע."
היא קמה על רגליה. "אל תעליב אותי – אני לא אגע בכסף של לורימר! זה הדבר האחרון שאני צריכה."
סייד נעמד גם הוא ובכוונה השהה את מבטו על רהיטי הפלסטיק ועל הקירות המהוהים של הבקתה הקטנה. "זה לא נראה ככה."
"כסף," ירקה, "אתה חושב שזה יכול לקנות הכול? תסתכל סביבך, סייד לורימר. אני הולכת לישון בלילה עם רחש הגלים. אני רואה את הגאות באה והולכת, את ציפורי החוף אוכלות, את העזים רועות באחו. אני חופשייה כאן, יש לי שליטה על החיים שלי וסוף סוף אני לומדת להיות מאושרת – ואף אחד לא ייקח את זה ממני. אף אחד! וזה כולל גם את דל לורימר."
לפתע אזלו מילותיה של טס. לעזאזל, חשבה, למה התפרצתי כך? אני אף פעם לא מדברת על עצמי עם אף אחד. ואז לחשוף את נשמתי לפני סייד לורימר, מכל האנשים. אדם שסכנה מבצבצת מכל נקבובית בגופו.
הוא הביט בה, עיני הסערה האפורות התמקדו בה, כמו צייד המחפש תזוזה בעשב. "אחד מאיתנו משקר," אמר, "וזה לא אני."
"אז למה אתה כל כך להוט להכיר לי את סבא שלי," אמרה במתיקות, "אם אני רק שקרנית תאבת בצע?"
"מפני שהוא ביקש ממני."
"הו, אז אתה רוקד לפי החליל שלו? כמובן, אני שוכחת, הוא איש מאוד עשיר."
נשימתו של סייד שרקה מבעד לשיניו. האם הכיר אי פעם אישה שעצבנה אותו כל כך? "דל העניק לי ילדות בטוחה ומאושרת," הודה, "ולימד אותי דברים רבים במהלך השנים. עכשיו הוא זקן וחולה, והגיע הזמן להשיב לו כגמולו."
טס אמרה, מנחשת, "לא התכוונת לומר לי את זה, נכון? בדיוק כמו שאני לא התכוונתי לדבר על חופש ועל אושר."
זועם על דיוקה, סייד הרים את הספל שלו ורוקן אותו. "את מכינה קפה מצוין, טס ריצ'י," אמר בחיוך זאבי. "בהפסקת הצהריים שלך תכנסי לאינטרנט ותחפשי את לורימר בע"מ – תבדקי אותי ואת דל, תבררי כמה עובדות. אני לוקח אותך לארוחת ערב אחרי העבודה. אני אאסוף אותך מכאן, בדיוק בשש וחצי ואנחנו נמשיך את השיחה הזו."
היא הרימה גבה אלגנטית ככנף. "אתה מחלק לי הוראות?"
"את קולטת מהר."
"יש לי את המגרעות שלי, אבל טיפשות היא לא אחת מהן."
"לא חשבתי אחרת," אמר ביובש.
"טוב. אז אתה תבין למה אני לא הולכת לאכול איתך ארוחת ערב. להתראות מר לורימר. זה היה... מעניין."
"כל כך מעניין עד שאין לי כוונה לומר להתראות. מספיק עם זה, טס – את מספיק חכמה כדי להבין שאין לי כוונה פשוט להיעלם רק מפני שזה מתאים לך. שש וחצי. אם שום דבר אחר לא יצא מזה, לפחות תרוויחי ארוחה במלון בחינם אותה יכין אחד מהשפים הטובים ביותר בחוף." חיוכו חשף את שיניו. "חוץ מזה, כבר אמרו לי שאני דייט לא רע. ועכשיו לא כדאי שתתכונני לעבודה במקום לעמוד כאן ולהסתכל עלי בפה פעור? לא הייתי רוצה שתאחרי."
"אני לא – "
הוא דילג מעל לשתי המדרגות של הדק בצעד אחד, דהר מסביב לפינת הבקתה, נכנס למכוניתו ויצא לדרך.
הוא התחמק ממנה מבלי שהיה צריך לגעת בה שוב. ועל כך הוא ראוי למדליה. והוא ידע בדיוק מה הוא הצעד הבא שלו. משימה שלקח על עצמו ושתוצאותיה חשובות יותר ממה שרצה להודות.