שנים רבות לפני שהוטבעו המילים "נגישות", "סביבה נגישה" ו"הנגשה" וחדרו לתודעתנו, שנים רבות לפני שהתחלנו לתת דעתנו לקשר שבין שמיעה לבין תקשורת, ובין חירשות לבין נגישות, חיה לה קבוצה קבוצה מעורבת של שומעים וחירשים ולמדה, כדבר המובן מאליו, שאפשר גם אחרת. הספר מספר את סיפורה של העיירה מרת'ז ויניארד שבארצות-הברית, ושל הקהילה אשר כול תושביה סימנו (כלומר, "דיברו" בשפתם של החירשים, שפת-הסימנים האמריקנית.) בזכות שפתם המשותפת, יצרו השומעים והחירשים קהילה פתוחה ושוויונית, אשר איש בה לא התייחס אל החירשות כאל נכות. קיומה של שפה משותפת איננו רק צורך של דוברי שפת-מיעוט זו או אחרת, אלא גם אמצעי המאפשר לנותני-שירות למלא את חובתם, ומאפשר לכולנו לתקשר באופן טבעי ובלתי אמצעי, ואף על פי כן, רק לעיתים נדירות נוצרת קהילה החוצה באורח כה טבעי ופשוט את החיץ שמציב הפער הלשוני.