פיינרמן אפילו לא ידע עם מי ישב לאכול כשהגיע לארוחת הבוקר ביום בו פרש מתפקידו במועצה. באולם ישבה רק אמא זליג, הגרמנייה. הוא ידע רק כי איננה דוברת עברית, וכי האיש שלה נהרג בתאונת עבודה, ומיום שנתאלמנה באה לגור כאן. מעולם לא דיבר עמה. אמא זליג, שסעדה תמיד לבדה, לפני כולם, הופתעה לגלות כי מישהו כבר סועד שם. הוא ישב מאחורי שולחנה הקבוע. כל - כך נדהמה כשנעמד לפניה ושאל בגרמנית מנומסת אם תתנגד להניח לו לסעוד אתה, שלא הספיקה אפילו להרהר, ומיהרה להזמינו. קרבה וזרות משיקים זו לזו בלי משים. חייהם כבר זימנו אותם לאותו מקום, אך הם לא הבחינו זה בזה. עתה, בערוב ימיהם נזדמנו יחדיו לארוחות הבוקר. הפגישה, על הפחדים, החלומות, הזיכרונות והיצרים שהיא מעוררת, מעלה קולות ומראות משני חייהם הרחוקות, וחורגת מגבולות המקום הצר שבו היא מתרחשת.