עד למלחמת ששת הימים הר הצופים היה אי בודד ומנותק, והקשר היחידי עמו נעשה באמצעות שיירות דו שבועיות שעלו אליו. ב-1948 האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה ננטשו בחופזה, ועמם הציוד בבניינים ובמעבדות. 13 "קיפודים" (עמדות) הגנו על ההר - ביניהם "שער", "רטנוף", "הדסה", "ספורט", פיסיקה" ו"אמפי". גן בוטני אסור בכניסה אצר בחובו את מסתורי מערת ניקנור, ומעל לכל התנשאה בין הברושים כיפתו של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, בניין וולפסון, שכונה "מוצב מאגנס".
אסור היה להניף את דגל ישראל על הר הצופים ולכן הוצב על כיפת "מאגנס" מגן-דוד שהוצת ככתובת אש ענקית. בשל האיסור להציב חיילים על ההר שהו בו 'חיילים' במדי שוטרים. אסור היה להיכנס אלא ל"קיפודים" אך מעבדות האוניברסיטה וחדריה היוו פיתוי שאין שני לו. אסור היה להחזיק בהר כל נשק פרט לסטנים ולרובים אנגלים ישנים, אך בפועל הוחזקו בו עשרות כלי נשק מדגם "די לחכימא", שהגיעו אליו בדרך לא דרך. ועל הכל פיקדו שניים: "מלך ההר" ו"הנסיך". סיפורים אלה ורבים אחרים מובאים בספר מקורי זה, המתאר בשנינות ובהומור את ההווי המיוחד שהיה בהר במשך 19 שנות ניתוקו. בספר תמונות רבות (כולל תמונות צבע) מ'אותם ימים'.
ד"ר יובל ארנון-אוחנה הוא מרצה ללימודי המזרח התיכון במרכז האוניברסיטאי אריאל.