“הספר הזה הגיע אלי במקרה, קראתי אותו בלי לדעת יותר מידי על המשוררת חוץ מאת שמה ואת היותה משוררת וחוקרת ספרות. לאחר הקריאה חיפשתי לקרוא עליה מעט, וגיליתי שזהו ספרה השני שיצא לאור בשנת 78, וגיליתי גם שמדובר באישה חזקה שחייה לא היו סוגה בשושנים בלשון המעטה . למעוניינים אפשר לקרוא על חייה הלא פשוטים בכתבה שהתפרסמה ב'הארץ' לפני שנתיים (http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1845241)
בספרון השירים הזה ישנם כמה שירים או שורות שתפסו אותי, ויש אחרים שלא דיברו אלי אם מחוסר הבנה ואם מחוסר עניין.

אסתפק בלצטט כמה מהם. על חווית האמהות שלה כתבה:

ארבעה ילדים נאחזים בשמלתי הרחבה
כמו יתרים של אהל מותחים אותה

על המצב האנושי של חוסר הרוויה והסיפוק היא כותבת:

אבל כל שיש בו רוח חיים
צמאה נפשו לשתות את החצי הריק
של הכוס אשר שתי ידיו קצרות
מלהקיף את חצי עביה
ועצלות להדיח.

וברוח הימים, שיר שהקדישה לנפתלי הירץ אימבר, כאשר הניחוש שלי הוא שנכתב בעקבות מלחמת יום הכיפורים:

כשאתה הסתכלת קדימה בהתקוה
ראית פאתי מזרח ושדות חרושים
בטביעת אצבע זהירה של ה'.

לא ראית את הקמטים
בצוארי כפופים על מפה טופוגרפית
אצבעם מגששת זהירת את פיתולי אצבע ה'.

ובלבב פנימה צרורות צרורות.

אז אם לסכם, ספר שירה קצר ונחמד אבל לא ממש הצליח לתפוס אותי, ייתכן מאוד שיתאים לאחרים.”