“ספר מקסים, נגיש, קריא וכובש אודות דמותו המיתית של גלגמש, מלך אורך. הספר כתוב בלשון קולחת ונעימה של יהודית סבזרו, המשלבת מעת לעת ציטוטים של טשרניחובסקי המוסיפים קצת עומק והדר לתיאור, אך בו זמנית מבהירים את הצורך בלשונה הפשוטה של סבזרו. בעולם בו המיתולוגיה היוונית נטועה עמוק כל כך בתרבות המערבית אותה אנו צורכים, המפגש עם מיתולוגיה מן המזרח הקדום פתאום פותחת צוהר אל עולם קרוב לנו מאוד גיאוגרפית ולא רק ופתאום יש תחושת ביתיות בתוך טקסט לא מוכר.
הכי נשאר עמי הוא אחיו של גלגמש, שנוצר על ידי האלים לאחר שתושבי העיר לא יכלו עוד לשאת בעול מלכם שהעביד אותם בלי הרף. אנגידו, הוא היפוכו של גלגמש. בעוד גלגמש חי במרחב התרבות, מתענג על בניית מבנים אדריכליים מהפנטים ומעוררי השראה ועוצמה, אנגידו הוא איש השער הפראי שנולד אל תוך הטבע, חי עם החיות כאחד מהם, ואף הן קיבלו אותו באהבה ובאמון מלא. אנגידו הגן על החיות מפני הציידים, אך המשאלה שיסיט את גלגמש מאובססיית הבנייה שלו את עירו טרם הושגה. על כך נשלחה אל הטבע אישה ומטרתה היתה להביא את אנגידו אל גלגמש. מרגע שיצא אנגידו את הטבע, שוב לא יכול היה לשוב אליו. לא באמת. האופן הבלתי אמצעי בו שרה שם כבר לא יכול היה לשוב והחיות כבר לא התמסרו אליו כבעבר ולא נתנו בו אמונן כאז. יש בכך תיאור כאוב אך מדויק של חויית יסוד אנושית שאני מרגישה שהצליחה להתנסח באופן יפיפה. אולי קפקא ב"דין וחשבון לאקדמיה" בעצם מתאר חוויה דומה-שונה

למתעניינים במיתולוגיה - ממליצה”