קובץ שיריו השביעי של צבי עצמון, ``גופן. שירים``, עוסק באהבה, חיים ואכזריות, עלבון ומוות, ילדות והורים, גוף נפש, אנשי שם ושמא, אמונה וכפירה, אמנות ושירה. מנעד השירים כרגיל מאופק, מהורהר ועצור, ופונה לקורא הקשוב לרחש המילים ולרוח הלוחשת בסדקים שביניהן. על רקע זה מהדהדים פה ושם ביטוייו הבוטים, במשורה.עכשיו אני יכול לרשום בלב שקט, גדוש,מוגן מכל קשוט רומנטי:ישנם תאים בתוככי המחשאוהבים, עד כלות,את אור עיניך, והצואר, וקו דקיק המתפתל,כחלחל, בלחי שמאל, ורטט צל שקוףחולף, כמו מחשבה בת רגע, לרחב השמלהשמחליקה את שפולי הגו.עצמון הוא מרצה למדעי החיים במכללה לחינוך בירושלים, ועורך ``גליליאו כתב עת למדע ומחשבה``. שימש בעבר כעורך ב``מאזניים`` ומנחה סדנאות לשירה. זכה במלגות ובפרסים, ביניהם פרס היצירה ע``ש אשכול, פרסי קרן תל-אביב, קרן ירושלים, אקו``ם, חולון, עתון 77. פרס ברנשטיין לביקורת השירה ופרס שר המדע לכתיבה מדעית.