עמדתי במרכז החדר, לובש מכנסי ג`ינס רגילים וחלצה לבנה, חגיגית. העברתי מבטי על פני האורחים, וכמו מנחה מקצועי הנצב על במה התרכזתי בגאוה:``הקוסמת דסי והבדרן צחי קנדסי! קבלו אותו!``זה קרה במסבת יום ההלדת שנערכה בביתו של ערן, ילד חדש ומנמש שהצטרף לשכונה. וזה קרה אחרי שהסכמתי לנסות כחי כאמרגן, כשהצלחתי לארגן הופעת בכורה לצמד חובבים החולם על קריירה בעסקי הבדור, וכשקויתי שההופעה הראשונה לא תהיה האחרונה.``קבלו אותם!`` קראתי שנית, ומחיאות כפים סוערות עלו מכוון הקהל, אבל...נ.ב. אם פעם, בעוד שנים, תשמעו על קוסמת מקסימה ועל בדרן שגורף חיוכים - אולי יהיו אלה הדס וצחי שנהפכו למפרסמים. ואם זה יקרה פעם, בעוד שנים, אולי הם לא ישכחו לספר שאני, צוציק, הייתי האמרגן הראשון שלהם.