“עודד אנגל, איש היי-טק, כתב מכתב לבנו כמעט מדי יום, לפעמים אפילו פעמיים ביום. המכתבים הפכו לספר שאותי הוא טלטל בחריפות.

בגיל חצי שנה חלה רותם אנגל במחלה קשה, נדירה וחשוכת מרפא. המזון שאכל היה נכנס לו לריאות, גורם לזיהום ודלקות ריאות קשות. הוא עבר אינסוף בדיקות, בחלקן פולשניות וכואבות, טיפולים, אשפוזים וניתוחים במהלך חייו הקצרים. בגיל שלוש וחצי החליטו הרופאים שרותם יפסיק לאכול בצורה רגילה. הם חיברו צינור היישר לבטנו והזינו אותו דרכו. זו הייתה טראומה קשה לילד שרק החל להבחין וליהנות מטעמי האוכל השונים. גם להורים זו הייתה מכה, בעיקר נפשית, אך הם השתדלו ללמוד לחיות איתה ואפילו למצוא בזה דברים משעשעים.

בין הבדיקות והאשפוזים השתדלו הוריו, כמיטב יכולתם ובעזרת תמיכה מהמשפחה המורחבת וצוות של מטפלים, להעניק לבנם חיים רגילים של ילד. הוא היה ילד צחקן שאהב ג'ירפות (צעצוע), את הטלטאביז, את השירים של דנה ברגר, את הבובה של אלמו ועוד דברים, כמו כל ילד בגילו.

במכתבים, הכתובים בשפה קולחת, בהירה ובגובה העיניים, מתעד עודד את מה שקרה לרותם, חושף את תחושותיו ומחשבותיו שלו בכנות מדהימה. רבים קראו את המכתבים הללו בזמן אמת, אם זה חבריו לעבודה בחברת ההיי-טק, ידידי המשפחה, חברי הפורום להורים לילדים החולים במחלות קשות בתפוז ועוד. כולם דמעו מול המסכים. חלקם השתדלו לתמוך ולעודד ברמה הנפשית.

רותם נפטר בגיל שש. מותו היה מכה קשה לכולם, בפרט להורים כמובן. למרות שהיה צפוי וידוע זה בכל זאת הפתיע בעיתוי. חלומו של עודד לאכול עם בנו פיצה, חלום כל-כך פשוט ויומיומי שרובנו בכלל לא מקדישים לו מחשבה – לא התממש. גם כל התכניות האחרות שתכנן עודד לעשות עם בנו כשיגדל נשארו על הנייר בלבד.

לאחר מותו של רותם המשיך עודד לכתוב לו מכתבים. הוא מדמיין אותו כמלאך החוגג בתוך העננים, שואל אותו שאלות על מעשיו ומבקש ממנו בקשות. הוא מרבה לבקש ממנו סליחה על כל מיני דברים שלא הספיק לעשות איתו, על מחשבות "אגואיסטיות" שצצו במוחו מדי פעם ועוד כהנה עניינים. לדעתי עודד היה אב נפלא לבנו. באהבתו ובמסירותו האיר את חיי הילד.

יום, יום, לאחר שהוא מביא את שני הבנים לגנים ולפני שהוא נוסע לעבודה – מתייצב עודד ליד קברו של רותם. הוא מדבר אליו, בוכה, מלטף את האבן הקרה המונחת מעליו, מטפל בפרחים ששתל שם. הוא לא יכול בלי זה. אולי זה נותן לו כוח להמשיך בשגרת החיים.

מכתבים לרותם הוא ספר קשה. זו עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה. יחד עם זאת זה ספר שברגע שנכנסים אליו – אי אפשר לעזוב. בפרט מי שהוא הורה בעצמו. הספר נותן פרופורציות לחיים. כל אחד מאיתנו סוחב בעיות מסוגים שונים. כשקוראים על הבעיות איתן התמודדו רותם והוריו יחד עימו, מסתכלים אחרת על המטען האישי שלנו.”