כתב הגנת השיר, כל כמה זמן ישנו אותו רצון לרושמו, לא שהשיר צריך (זה ברור) אלא אנו חייבים. מחוייבי מצווה שנקבעה על סמך השנים. על עצם העיסוק לשם מה שואלים, פס-קול זה שבַּראש המלווה את כל המערכת אני-אדם. ראִיה כמעט ללא הפסק, שמיעה בשצף רצף, נגיעה כוללת גם אצבע באצבע של יד אחת, גלגל עונות שמריחים (א' דראש חודש תמוז לתפארת הקו מהירוק עדיין אל ההצהבה עדי קש), טעמים שבפה גם ללא מאכל. מה שכחתי כאן למנות. אלו מנת הכלל. אך לנו המציינים, הרושמים, המלקטים, אוהבי הנייר לשמו, רצוי בין פיסקה לפיסקה חשבון-נפש.
אלא השירה לא רק עברית היא, היא כוללנית. כפי ש"עברית" אומרים, יש גם אחרת הקיימת לצידה, לפניה, אחריה. כל הכתובות דוברות. המשורר בעל-מזג, בזה שהוא חי את שלו, חי את כולן. כמו כן כל הצורות, האחיות למקצוע, מכתיבות את רישומן בגדול. חלק יש להן בשירה, והן הן נציגות השירה. מותר גם להגיד, השירה עצמה.
מעשרות קָצידוֹת שכתבתי בהתרוממות עצם החיקוי אחר קריאה ממושכה (דרך תרגומים רבים) בקצידות הזהב, בחרתי כאן רק כמה כדי לתת תירוץ לי ולצבי טולקובסקי לעבוד שוב יחד.
ה.ש.
תקליטור: קורא - הרולד שימל