הספר נכתב כרומן תיעודי המקפל בתוכו ארבעים שנות חיים משותפים עם אשת נעורים, והמספר על אהבה נואשת למפעל חינוכי חלוצי בנגב, שהוקם בהשראתו של הזקן בלב הישימון ושסופו זעזוע אישי של עקירה מאונס המקום – אירוע טראומטי הנחתם כטרגדיה. דפי הספר הם כפרקי מגילה מחיי הארץ שמרכזה אישה בעלת נפש אצילה ורומנטית. תולדות חייה משקפים את עולמו של דור המעבר, בני טרם מדינה, שנפשם קרועה בין האמונה בערכי התקופה החלוצית לבין קשיי הסתגלות לסגנון חיים חומרני והמאבק על כוח ושליטה. סיבלה הפרטי של האישה וגעגוע לעולם שחלף מתמזגים בהשקפה על סבלו של הכלל, והופכים לאלרגיה על דמותה של החברה בת ימינו.