מוניו גיתאי-וינרויב (1970-1909) נולד בשלזיה, התחנך בברלין ובבאוהאוס דסאו, היגר לארץ-ישראל ב-1934 והתיישב בחיפה, שבה היה לאחד מחלוצי הארכיטקטורה המודרנית והתכנון העירוני והסביבתי בארץ, ומנציגיה הבולטים של מורשת הבאוהאוס בישראל.
לאורך 36 שנות קריירה פורה היה וינרויב אחראי (ברוב השנים יחד עם שותפו אל. מנספלד) לבנייה ותכנון של אלפי יחידות דיור, שיכוני עובדים ובתים פרטיים בחיפה ובסביבותיה, קיבוצים, מבני תעשייה, בנייני ציבור ומוסדות חינוך; בין השאר לקח וינרויב חלק בתכנון הראשוני של קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת-רם ושל יד הזיכרון לשואה ולגבורה, יד-ושם, בירושלים.

מאז הפרויקטים המוקדמים שלו, בתי קובייה זעירים לפועלים, ועד לפרויקטים הגדולים יותר של שנות ה-50, ביקש וינרויב להגשים הלכה למעשה את הרעיונות שלמד ממוריו בבאוהאוס ולשלב בין ערכי התכנון החברתי של הנס מאייר לבין אמנות הבנייה הקפדנית של לודוויג מיס ון-דר-רוהה. עבודותיו מתוכננות מתוך רגישות חברתית עמוקה ומתאפיינות בגיאומטריה מינימליסטית, בנוכחות פשוטה וצנועה, בתכנון פונקציונלי יעיל ובארגון חללים ענייני. בהשארת מורו מיס ון-דר-רוהה בחר וינרויב לוותר על "בעיות של צורה" כדי להתמסר ל"בעיות של בנייה" ולהתמקד במעשה הבנייה עצמו, בטיפול בחומר ובתשומת הלב לפרט הארכיטקטוני.

ריצ'רד אינגרסול, היסטוריון של הארכיטקטורה, מלמד באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה, ומאז 1985 מתגורר לסירוגין בארצות-הברית ובאיטליה. אינגרסול שימש שנים רבות עורך ראשי של Design Book Review. הוא מפרסם מאמרים בכתבי-עת רבים וחיבר כמה ספרים בנושאי ארכיטקטורה, תרבות והיסטוריה. ספרו על מוניו גיתאי-וינרויב ראה אור לראשונה באנגלית ב-1994, בהוצאת Electa, מילאנו.