תיאוריית ה- F


מרץ 2005


הטענה העיקרית במאמר זה אומרת שהפחד, שהאות הראשונה של מלה זו באנגלית הנחילה לתיאוריה המוצגת כאן את שמה, הפחד של בעלי ההון, השולטים בכלכלות הקפיטליסטיות, מפני הסוציאליזם ובעיקר מפני הבולשביזם, הוא שגרם ליצירת רבים מהתהליכים ההיסטוריים החשובים של המאה העשרים. בין השאר גרם הפחד ליצירת מדינת הרווחה המערבית ושיפור מצבם של העובדים במדינות קפיטליסטיות מערביות שבהן לא הופעל מודל זה. מאותה נקודת מוצא ניתן לומר שבעקבות אבדן הפחד מפני הקומוניזם מאז אמצע שנות השמונים של המאה העשרים, וברור שמאז נפילת ברית המועצות, אותם כוחות קפיטליסטים יצרו, ויוצרים היום, תהליכים היסטוריים חדשים שמשמעותם, מבחינת העובדים, שהם מחזירים אותם למעמד רמוס ונחות שיש בו דמיון מדאיג למעמד העובדים בשיאה של המהפכה התעשייתית באירופה ובשיאה של מדיניות ה-laissez-faire בארצות הברית.


באחד הספרים הפחות ידועים של הסופר האמריקני ג’ק לונדון, ״עקב הברזל״ (המובאות הן מתוך הגרסה העברית, הוצאת כרמל, ירושלים 2002), ספר שהוצנע כנראה בכוונה מיד עם הוצאתו לאור בשנת 1907, ניתן למצוא ביטוי ספרותי למצבם הנורא של העובדים ובעיקר למצבם של ״אנשי התהום״ — הפרולטריון הנחות של העובדים הבלתי מאורגנים ואלו שנוצלו בעבודה קשה ונזרקו בשל פציעה או מחלה לעוני מנוול. ג’ק לונדון מבטא בספר את ראשיתו של הפחד של בעלי ההון מפני הסוציאליזם. פחד שהיה מבוסס דיו כבר בשלהי המאה ה- 19, עד ששליט גרמניה, אוטו פון ביסמרק, יצא, כדי לבלום את התמיכה בסוציאליזם, בשורת רפורמות שנועדו לשפר את מצבו של העובד הגרמני — כמו פנסיה וביטוח בריאות, ובמקביל בשורה של מהלכים דורסניים שנועדו לדכא את הסוציאליסטים.


כתב ג’ק לונדון: ״כבר מ-1906 לסה״נ. הלורד איוורי, איש אנגלי, אמר את הדברים האלה בבית הלורדים: ‘אי השקט באירופה, התפשטות הסוציאליזם והעלייה מבשרת הרעות של האנרכיזם, הם אזהרות לממשלות ולמעמדות השולטים שתנאי מעמד הפועלים באירופה נעשים בלתי נסבלים, ושאם רוצים למנוע מהפכה חייבים לנקוט צעדים להגדלת המשכורות, לצמצום שעות העבודה ולהורדת המחירים של מצרכי היסוד״.


אלא שברומן המוקומנטארי שממנו לקוחות מילים אלה, התגובה לאיומו של הפרולטריון שנתן ג’ק לונדון בפיו של אחד מראשי האוליגרכים האמריקנים בדבריו למנהיג הפועלים, היתה חדה ונחרצת והיא שהעניקה לספר את שמו - עקב הברזל: ״זו אפוא תשובתנו. כשתשלח את ידיך החזקות, שאתה מתפאר בהן אל ארמונותינו ואל כל הנוחיות הכרוכה בדמנו הכחול, נראה לך כוח מהו. נביע את תשובתנו ברעם פצצות ופגזים ובייבבת מקלעים. אנו נכתוש אתכם, המהפכנים, תחת העקב, ונדרוך לכם על הפרצוף. לנו העולם, אנו אדוניו, ושלנו הוא יישאר. ואשר לגדודי הפועלים, משחר ההיסטוריה הם התגוללו באשפתות, ואני מיטיב לקרוא את ההיסטוריה. הם יישארו באשפתות כל עוד אני ושכמותי ואלו שיבואו אחרינו נחזיק בשלטון״.


עשרות שנים לפני גרמשי ואנשי אסכולת פרנקפורט הניאומרקסיסטים ועשרים שנה לפני ספרו של לאסוול ״טכניקות תעמולה במלחמת העולם״, ספר שהניח את היסודות לחקר התקשורת, ידע ג’ק לונדון להגדיר היטב את תפקיד העיתונות כשמדובר בהגנה על ההגמוניה הקפיטליסטית. כך הוא כתב על סוג הכיסוי העיתונאי שיקבלו דבריו של הבישוף, שנאומו מופיע בספר, אשר מחה בנאום באוניברסיטה, בפני עיתונאים רבים, על מצבם הנורא של ״אנשי התהום״ המוני העניים בארצות הברית:


״אף מילה שהוא אמר לא תצא לאור. שכחת את העורכים? משכורתם באה להם מהמדיניות שהם מקיימים. מדיניותם היא לא להדפיס דבר המאיים על הממסד [...] התעלמות העיתונים מדבריו תטהר את כפירתו ותורידה לתהום נשייה. העיתונות של ארצות הברית? זה גידול טפילי המשמין על חשבון המעמד הקפיטליסטי. תפקידו לשרת את הממסד על־ידי עיצוב דעת קהל, וזאת הוא עושה היטב״.


גם עתידו של המעמד הבינוני נגזר לפי ג’ק לונדון, בעקבות דבריו של קרל מרקס, בנבואה שנשתבשה זמנית, ל-8 עשורים, כתוצאה מהמהפכה הבולשביקית ברוסיה. לונדון חוזה את מה שניכר כבר היום מנתונים כלכליים בארצות הברית של שנות התשעים, ובישראל של היום, שהפלוטוקרטיה תחסל גם את המעמד הבינוני: ״אך כוחכם הוא כוח שאפשר לנתק. אפשר לקחתו מכם. אפילו כעת הפלוטוקרטיה לוקחת אותו מכם. בסוף היא תיקח את כולו. ואז תחדלו להיות מעמד בינוני. אתם תרדו אלינו, תהפכו לפרולטרים״.


ואכן מסתבר שהמעמד הבינוני בארצות הברית נכנס לשנות התשעים של המאה העשרים עשיר יותר ממה שיצא ממנו ואילו בעלי ההון שילשו את עושרם בעשור זה.


מצבו של העובד בארצות הברית בא לביטויו גם בביוגרפיה האישית של ג’ק לונדון. לפי שמשון ביכלר, לונדון הועסק תקופה מסוימת בין השאר כגורף פחם בתחנת כוח בשכר חודשי של 30 דולר ויום מנוחה אחד בחודש. תנאי עבודה הדומים לאלו שמתקיימים היום בסין.


הפאשיזם כאנטי־דוט לקומוניזם


מצבם של העובדים החל כאמור להשתפר באירופה כבר בסוף המאה ה-19 וזאת בשל החשש מהתגברות הסוציאליזם. אך גם שם וגם בארצות הברית חלה תזוזה משמעותית במצבם רק בעקבות התממשות חלום הבלהות של הפלוטוקרטיות - ניצחון המהפכה הבולשביקית ברוסיה והניסיונות הסובייטים לייצא את המהפכה אל מחוץ לברית המועצות. האירוע הדרמטי הזה הביא לביצוע מהלכים מרחיקי לכת שיזמו או נתמכו בעיקר בידי האוליגרכיות בחלק ממדינות מערב אירופה, בניסיון לבלום את הקומוניזם.


עליית הפאשיזם והנאציזם היתה מהלך התגוננות מובהק של האוליגרכיות ששלטו בשלוש מהפלוטוקרטיות המערביות, שרצו להגן על עצמן מפני גורלם הנורא של בעלי ההון ברוסיה. הם תמכו ומימנו את הפאשיזם והנאציזם — שהבטיחו לשמור על מעמדם של בעלי ההון בתוקף שלילתם המוחלטת את מלחמת המעמדות. חיסול המפלגות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות תאם היטב את האינטרסים של בעלי ההון בגרמניה, איטליה וסביר שגם בספרד, שכן הדבר הסיר מעליהם את האיום באבדן ממונם ומעמדם במקרה של מהפכה בולשביסטית. כך אמר אדולף היטלר בנאומו הראשון ברדיו, לאחר מינויו לקאנצלר, ב- 1 בפברואר 1933: ״ארבע עשרה שנות מרקסיזם הרסו את גרמניה. שנה אחת של בולשביזם תשמיד אותה״. (איאן קארשו, היטלר, היבריס 1889 — 1936, עם עובד 2003, עמ’ 374).


בפלוטוקרטיה האמריקנית, כפי שכונתה ארצות הברית בפי ג’ק לונדון, בא לידי ביטוי המהלך הנגדי במדיניות הניו־דיל של רוזוולט ואימוץ הרעיונות של קיינס. החרדות מפני הקומוניזם, היו בשל הריחוק מאירופה, מתונות יותר, אך הן הספיקו בכדי להביא להתחלת המהלך לשיפור מצבם של העובדים בארצות הברית ולניסיון למנוע את המחזוריות של תקופות השפל הכלכלי, שהיו פועל יוצא של מדיניות קפיטליסטית בסגנון ה- laissez-faire, שיכלה לשמש מדגרה לתהליכים מהפכניים.


לאחר מלחמת העולם השנייה כשהסתבר לבעלי ההון האירופים שתמיכתם בפאשיזם ובנאציזם הניבה תוצאות נוראות והביאה גם להתרחבות חסרת תקדים של הקומוניזם במזרח אירופה ובסין, נקטה אירופה המערבית במהלך שניצניו נוצרו כבר על ידי מדיניותו החכמה של אוטו פון ביסמרק בסוף המאה ה-19, ויצרה את מדינת הרווחה כאנטי־דוט לקומוניזם. באותה תקופה הפחד מהעמקת האחיזה הקומוניסטית במדינות מערב אירופה וצפון אמריקה, היה איום חזק דיו כדי לגרום לכך שבעלי ההון יהיו מוכנים לרסן את כוחם ואת רווחיהם ולאפשר חלוקה פרוגרסיבית יותר של העושר הלאומי.


חברת השפע והרווחה המערבית הייתה התשובה של הדמוקרטיות המערביות הקפיטליסטיות לגן העדן הקומוניסטי המובטח. אחד מעיקריה היה התפתחות טכנולוגית וארגונית שאפשרה פתיחת צווארי בקבוק בייצור מוצרי צריכה. כלומר כלכלת המערב יצרה מצב של שוק קונים במקום שוק מוכרים שהיה קיים עד סף מלחמת העולם השנייה. במקביל יצר הסדר החברתי החדש כוח קניה אזרחי רחב רבדים שיצר שוק למוצרים אלה. ההצלחה הובטחה בכך ששני התהליכים הזינו זה את זה.


כוח הקניה הגדל והולך של המעמד הבינוני הנמוך והמעמד העובד נוצר בין השאר באמצעות הגבלת פעולתם של תהליכי הקיטוב בחברה, מניעתו של עוני מנוון וניצול של שכבות רחבות מצד אחד, ויצירת מנגנונים לבלימת התעשרות נצלנית וחסרת גבולות מהצד השני. בדמוקרטיות המערביות התקיימו גרסאות שונות של שיטות ומרווחים לגבולות כאלה כאשר בכל מדינה נוצרה תבנית אחרת, בהתחשב במאזן הכוחות החברתי־פוליטי הפנימי שלה, בעוצמתו הפוטנציאלית של האיום הסוציאליסטי־קומוניסטי ובהשפעות של שוני תרבותי ומשטרי. כך למשל, מדינות אירופה המערבית, שחיו ממש בצלו של האיום הקומוניסטי, היו צריכות ליצור מודל קיצוני יותר של מדינת רווחה מאשר ארצות הברית שהייתה לכאורה רחוקה וחזקה יותר.


אחת משיטות ההרחקה הקיצונית של האיום הקומוניסטי בארצות הברית הופעלה בתקופה המקרתיסטית בראשית שנות החמישים. סביר להניח שנציגי ההון במערכת הפוליטית האמריקנית הבינו, שמסע הפחדה ורדיפה כזה יעלה לשולחיהם הרבה פחות כסף מאשר אם היו צריכים לפתח מדינת רווחה כמו במודל האירופאי. כך, באמצעות המקרתיזם ובנפנוף באיום הצבאי והגרעיני הסובייטי, הם יכלו להשיג דה־לגיטימציה חברתית רחבה לאיום הקומוניסטי ולכל איום סוציאליסטי, מבלי לשנות באופן קיצוני את דפוסי הכלכלה האמריקנית. אמצעי מקביל לבלימת הקומוניזם, שנעשה בו שימוש בארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה, היה התעצמותה של החברה הצרכנית, שהשקיעה את העובד האמריקני במרוץ אחר מוצרים אותם יכול היה לממן משכר ותנאים הוגנים יחסית. וכך נוצר מה שכינה מרקוזה ״האדם החד ממדי״.


המודל הכלכלי הסובייטי שנקבע כדרך להשגת מטרותיו הסוציאליסטיות נדון מלכתחילה לכישלון, שכן הניסיון ליצור כלכלה מתוכננת באופן מלא הייתה ועודנה בלתי אפשרית בשל כמות הפרמטרים להם צריכים להיות מודעים ובהם צריכים לשלוט. גם בחירתה של הדיקטטורה כמכשיר להשגת היעדים הסוציאליסטיים והקומוניסטיים היה מרשם לכישלון, שכן היא הפכה את ברית המועצות לבית סוהר גדול. ״הדיקטטורה של הפרולטריון״ היא שאפשרה את התפתחות משטר העריצות הסטליניסטי. סביר להניח, שדיקטטורה כזו לא יכולה היתה להתפתח לו היה נבחר עבור ברית המועצות מודל דמוקרטי של סוציאליזם. בלעג הגורל נוצר אם כך מצב שבשל הפחד של בעלי ההון מהבולשביזם, פועלי הדמוקרטיות המערביות ולא הפועלים הסובייטים הם שיצאו נשכרים מן המהפכה הבולשביקית בברית המועצות ומההשתלטות הקומוניזם על מדינות מזרח אירופה ועל סין לאחר מלחמת העולם השנייה.


תחימת הגבולות להתעשרות מצד אחד ולעוני מצד שני, בדמוקרטיות המערביות והטלת מגבלות על כוחות השוק בחלק מהפרמטרים, הביאו ליצירת זינוק כלכלי עצום במדינות אלה וליצירת חברת השפע. כך, בסופו של דבר, יצאו גם בעלי ההון נשכרים מההגבלות שהטילו על עצמם מאונס.


כלומר יצירת מגבלות על כלכלת השוק, ובעיקר הטלת מגבלות על פעולת כוחות השוק בתחום השכר והעבודה; ניהול מדיניות בנק מרכזי נבונה; התערבות ממשלתית ברמות שונות בתהליכים כלכליים עד לרמת הפירמה הבודדת; גביית מסים פרוגרסיבית ויצירת מנגנוני העברה יעילים של כספים משכבות מבוססות לשכבות עניות; בניית מערכות בקרה קפדניות על הבורסות ועל ההשקעות לשמירה על זכויותיו של המשקיע הקטן; כל אלה הגבירו את היציבות הפוליטית ואת השפע והעושר בדמוקרטיות המערביות ובעיקר בארצות הברית ומערב אירופה. ברור שגם למבקרי מדינת הרווחה הייתה תחמושת שכן השיטה פגמה ביעילות הכלכלה, הגדילה את ההוצאה הציבורית, יצרה הכבדה במסים ואיים של טפילות. תהליכים אלה הואצו ככל שהזדקנה האוכלוסייה, התארכה תוחלת החיים והתייקרה הרפואה הציבורית. נפילת ברית המועצות הקלה לכאורה על ביצוע הרוויזיה המתבקשת במדיניות הרווחה בעולם המערבי, אך בפועל היא שימשה ומשמשת לחיסול מודל מצליח זה לחלוטין.


מקורות הגלובליזציה


המגבלות על כלכלת השוק בשל החרדה מהקומוניזם, והרצון לשמור על היציבות השלטונית והכלכלית בדמוקרטיות המערביות, לצד הצטברות הולכת וגדלה של הון חופשי בידי תאגידים ופרטים, הביאו את הכוחות הקפיטליסטיים הדינאמיים במדינות אלה לחפש הזדמנויות מחוץ לגבולות ארצותיהם, ובעיקר מחוץ למערכת המגבלות והריסונים שהוטלה עליהם במדינותיהם. כך הם השתלבו ואף יזמו ודרבנו את תהליכי הגלובליזציה של הכלכלה העולמית שהואצו גם בשל שלל סיבות נוספות. באמצעות הגלובליזציה יכולים בעלי ההון של מדינות המערב להעסיק עובדים בתנאי ניצול מחפירים, לייצר בלי להיות כפופים לרגולציה של שמירה על איכות סביבה ולמכור לשווקים חיצוניים מוצרים שהתקינה ומגבלות רגולטוריות אחרות מונעות מהם למכור במולדתם המערבית. פיצוח כלכלותיהן הסגורות של המדינות הסמי־סוציאליסטיות המולאמות גם הוא כמובן היה מטרה חשובה של הגלובליזציה בשל פוטנציאל ההתעשרות המהיר הגלום בהפרטת כלכלות אלה.


האנרגיות הקפיטליסטיות של המדינות המערביות המתועשות נותבו בשלהי המאה התשע עשרה ובראשיתה של המאה העשרים למהלך אימפריאליסטי שהביא להשתלטות ישירה על אזורי עולם נרחבים. אך האימפריאליזם חוסל באמצעות שני תהליכים עיקריים. הראשון התהוותו של עולם דו־קוטבי, לאחר מלחמת העולם הראשונה ובעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, לא רק מבחינה כוחנית אלא גם בשל קוטביות בשיטה הכלכלית - עם התבססותה של ברית המועצות; והשני - המחיר ההולך וגדל שתבעה השיטה האימפריאליסטית שגרמה בין השאר לשתי מלחמות עולם. בעקבות המלחמה הראשונה חלה האצה בתהליכי ההגדרה העצמית של העמים האירופאים בעיקר, ולאחר מלחמת העולם השנייה עברה התעוררות זו גם לחלקי עולם אחרים וכך התהווה עולם חדש המחולק למדינות עצמאיות רבות שלכאורה לא היו נתונות שוב לדיקטטורה הכלכלית שהוטלה עליהן בידי המדינות האימפריאליסטיות ששלטו בהן.


בעולם דו־קוטבי זה, התקיימה תחרות בין ברית המועצות לארצות־הברית ומערב אירופה, תחרות שהיתה אחראית להולדתן של לפחות חלק מהמדינות חדשות ואפשרה להן גם להקים גוש שלישי של מדינות לא מזדהות. חלק ממדינות אלה יצרו משטר כלכלי חברתי בעל גוונים שונים של כלכלה מתוכננת ושל רמות שונות ומגוונות של סוציאליזם. אך גם במדינות העולם השלישי שבהן לא התהווה משטר כזה, יצרה התחרות בין ארצות הברית לברית המועצות מצב שבו לא ניתנה לכוחות הקפיטליסטיים יד חופשית, כדי לא לזעזע את המבנה החברתי ולאפשר חדירה קלה יותר של הסובייטים לאותן מדינות.


כך יכלו בשנות החמישים והשישים מדינות כמו הודו, מצרים, יוגוסלביה ואינדונזיה ליצור לעצמן עמדות כוח כשהן עומדות בראש גוש המדינות הבלתי מזדהות, למשוך סיוע כלכלי וצבאי מברית המועצות ומארצות הברית, ולהתגונן בפני השתלטות הון חיצוני על כלכלותיהן. כך נחסמו בפני ההון המערבי חלק ניכר ממדינות העולם השלישי, וזאת בנוסף לחלקים רבים של העולם שנחסמו בפניו עם המהפכה הבולשביקית ועם הפיכתן של מדינות מזרח אירופה וחלק ממדינות מזרח אסיה לקומוניסטיות. במציאות כזו היה ברור שהשתלטות קומוניסטית על קובה, היתה אחד התהליכים המאיימים ביותר על אותו הון שכן אחד משדות הפעולה היחידים שהיה פתוח בפניו היו מדינות אמריקה הלטינית. בעוד שבקובה ממשיך להתקיים עד היום משטר מרקסיסטי, הנתון במצור כלכלי אמריקני חסר תקדים, הרי בצ’ילה הוסר האיום עם חיסול משטרו של איינדה.


עולם זה החל להשתנות מאמצע שנות השבעים ואילך. התמסמסותם של המשטרים הסמי־סוציאליסטים בחלקים רבים של העולם השלישי בשל חולשותיהם. המהפכות הטכנולוגיות בתקשורת ההמונים, ובעיקר ניוד הייצור בעולם כחלק מתהליך מיקסום הרווח של הפירמות הקפיטליסטיות, כל אלה שברו את המחסומים בדרכו של ההון. תהליך התפוררות הגוש הסובייטי והתפרקות ברית המועצות האיצו את המהלך. הם הסירו את להט החרב המתהפכת של הקומוניזם והסוציאליזם מעל ראשי טייקוני המערב והפכו את העולם כולו למגרש המשחקים שלהם, לזירת פעולה חופשית לזרימות הון.


לראשונה מאז סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים השתחררו בעלי ההון לחלוטין מהאיום הקומוניסטי־סוציאליסטי. הם השתחררו לחלוטין מהאיום שבארצותיהם, בהן הונם הוא הערך המוגן ביותר, תתחולל מהפכה שבה כל רכושם יולאם וכל עושרם וארמונותיהם יאבדו.


התרסקות ברית המועצות היא נקודת המפנה ההיסטורית שמשנה את פני החברות והכלכלות בעולם שכן היא הוציאה לאחר יותר ממאה שנה את ה-F הגדולה מנוסחת הכלכלה־החברתית־פוליטית של המערב. בכך נותר הקפיטליזם שליט יחיד ללא איום וללא יריב, בדיוק כפי שהוא היה בתקופתו של מארקס ובעידן ה-laissez-faire בארצות הברית.


נוסחת הצלחת המערב — לאחר השמטת ה-F


השמחה על השמטת ה- F מהנוסחה שהפעילה את הכלכלות והחברות של המערב, תתברר כאחת הטעויות הגדולות בהיסטוריה. שכן נוסחת הכלכלה המערבית שכללה את ה-F היתה נוסחה של הצלחה. הצלחה חברתית, הצלחה פוליטית והצלחה כלכלית. פריחת הדמוקרטיות המערביות פריחת כלכלות המערב והתרחבות הרווחה הכלכלית לשכבות רחבות מאוד באוכלוסיה, כל אלה היו פירותיה של נוסחת הצלחה שכללה את ה-F. השאלה הנשאלת מה קורה לנוסחת הצלחה שמשמיטים את אחד ממרכיביה.


היחלצות הכוחות הקפיטליסטיים מבקבוק ההגבלות שהושתתו עליהם בדמוקרטיות המערביות העשירות אל החופש המוחלט שבשדה הפעולה הבינלאומי ונפילת כל האלטרנטיבות המרקסיסטיות: הבולשביזם הסובייטי, הסוציאליזם של העולם השלישי ובעקבותיהם גם מפלגות השמאל בדמוקרטיות המערביות, נפילה זו פתחה בפני הכוחות הקפיטליסטים עולם חסר ריסונים ומגבלות. עולם פתוח זה יצר עבורם כר פעולה הדומה במידה רבה לזה שהתקיים באירופה של ימי צ’ארלס דיקנס ובארצות הברית שלפני המשבר של שנת 1929. אך הפעם הכוחות הקפיטליסטים חזקים יותר שכן הם מצוידים במערכות שליטה ובקרה כלל עולמיות ממוחשבות, ובמערכות תקשורת ברמה טכנולוגית של המאה העשרים ואחת.


הסכנות שבחוסר האיזון בתהליכי הגלובליזציה, שהתהווה כתוצאה מחופש הפעולה של ההון הבינלאומי - מבלי שהוקמו מולו מנגנונים מאזנים, הודגשו במאמריו של איל הספקולציה ג’ורג’ סורוס. נראה שסורוס ידע היטב לזהות את הקלות הבלתי נסבלת של ניודו של ההון ואת הסכנות הטמונות בכך, והיה אמיץ דיו כדי להתריע.


ביטול ריסונו של ההון הקפיטליסטי עם אבדן ה-F, גרם להתחזקות פוטנציאל ההרסנות החברתית של הקפיטליזם. אך מציאות זו אינה משפיעה באופן שווה על כל העמים והמדינות. בעוד שבחלק ממדינות המערב נותרו עדיין (וגם זאת באופן זמני) מנגנוני הגנה פעילים נגד ההרסנות החברתית של ההון, הרי בחלקים רבים של העולם אין או נחלשו מאוד מנגנונים אלה. ניסיונות ההתמודדות של המנגנונים החברתיים והפוליטיים הפנים מדינתיים באירופה ובארצות הברית עם הכוחות ההרסניים של הקפיטליזם, באו לביטויים במעבר הדמוקרטי המסודר של השלטון למפלגות בעלות אוריינטציה חברתית מסויימת. כך כריאקציה לרייגניזם, עלה קלינטון לשלטון והחל במדיניות שנועדה להציב בלמים בפני ההון הגדול ולשפר את מצבם של שכבות הביניים והשכבות הנמוכות מהלך שניכשל כישלון חרוץ. כך עברה בריטניה מת’אצריזם ללייבור של דרך שלישית, וכך עברה אירופה המערבית לשלטון סוציאל־דמוקרטי מרוכך אך עדיין בעל אוריינטציה חברתית אמיתית. לעומת זאת במדינות מזרח אירופה, במדינות ברית המועצות לשעבר, במדינות דרום מזרח אסיה ודרום אמריקה, במזרח־התיכון כולל ישראל, ובאפריקה אין כלל בנמצא כוחות מאזנים כאלה. במדינות אלה אין אלטרנטיבה סוציאל־דמוקרטית כלשהי ואין סכרים בפני כוחות ההון. המשטרים המושחתים או החלשים במדינות אלה מניחים למנגנוני השוק הפראיים ביותר לפעול בחופשיות וכך עקרון מיקסום הרווחים, כשאין ניצבים בפניו סכרים, מביא להתרסקות החברה כולה.


התנודתיות המסוכנת בעולם של קפיטליזם סטיכי, חוזרת ובגדול לממדים של ימי מרקס ושל טרום קיינס. קשה להאמין שבכלים המדיניים והכלכליים הקיימים היום בעולם ניתן יהיה לרסן את התהליכים האלה. ב- 14 ביולי שנת 2000 פרסם ההרלד טריביון בעמודו הראשון ידיעה תחת הכותרת — ״פערי הכנסה גרוטסקיים״. בידיעה נמסרו נתונים, שמקורם באו״ם, לפיהם מאתיים האנשים העשירים בתבל הכפילו את עושרם בארבע השנים האחרונות. ולפי אותו מקור סך כל נכסיהן של שלוש המשפחות העשירות בעולם עולה על סך־כל התפוקות הלאומיות המחוברות של המדינות הלא מפותחות.


הידיעה הזו מאששת באופן ברור וחד של הטענה שהעלה סורוס במאמרו ״האיום הקפיטליסטי״ שפורסם בפברואר 1997 ב-Atlantic Monthly . סורוס כתב שם, שלמערכות הפועלות על פי כללי השוק החופשי יש נטייה גוברת והולכת לגרום לפערים בהכנסות וכתוצאה מכך להתגברות המתח החברתי. ״כאשר היא מגדירה התערבות ממשלתית כרוע בהתגלמותו, האידיאולוגיה של השוק החופשי מסלקת למעשה את עקרון החלוקה מחדש של ההכנסות״.


סורוס צדק במגמה וגם לא טעה בהגדרה, שכן המושג ״שוק חופשי״ הוא כדבריו מושג אידיאולוגי. נושאי הבשורה האידיאולוגית הזו הם אינטרסנטים שידעו לשווק את תורתם בהצלחה. ומתברר, לאור התוצאות שהובאו למעלה, שאותם אינטרסנטים יודעים היטב שהמילה חופשי אינה מייצגת תחרות חופשית אלא את החופש שהם זוכים בו ממגבלות חברתיות ופוליטיות להתעשרות ללא גבול. הם עושים זאת על ידי חיסול, במקביל, הן של סיכויי התחרות החופשית האמיתית והן של חופש הבחירה של החברה להחליט באיזה סוג של משטר כלכלי היא רוצה להתקיים.


משמעות הנתונים של האו״ם היא שההתרכזות המהירה של הבעלות על ההון, כלומר על אמצעי הייצור בעולם, בידי מעטים כל כך יוצרת מציאות סוחפת־כל חדשה שאולי ניתן לזהות בה סימנים של ימי ביניים חדשים הדומים לימי הביניים הישנים בריכוז ההון בידיים בודדות ובהצמתת העובדים חסרי הכל למקומות העבודה בהם יעבדו בפרך וללא תמורה סבירה. אנו ניצבים אולי על סיפם של ימי ביניים דיגיטאליים שיטילו את העולם לתקופה אפלה, כשהאור היחידי שיבליח בה לא יהיה אור הנר שבספריות המנזרים של סוכני הדת שיצרה את האפלה בעבר, אלא ריצודם של צגי המחשבים בים המשרדים של תאגידי הענק שאולי משליטים אפלה כזו פעם נוספת.


המודל הישראלי


ישראל נטשה החל משנת 1977, עם עליית הליכוד לשלטון, את מודל המדינה האירופאית, כיעד לאומי, ועברה בהדרגה, בהשפעת תהליכים תרבותיים, כלכליים, דמוגרפים, אופורטוניסטיים ופוליטיים, לאמץ את מודל מדינת עולם שלישי. הייחוד של ישראל לעומת מדינות המערב היה שלמעשה מראשית שנות השישים כבר הפכו בישראל המדינות הקומוניסטיות, בשל עמדתן החד־צדדית בסכסוך הערבי־ישראלי, למודל שלילי ודמוני. מצב זה הקל מאוד על הקישור שעשה הימין הכלכלי בין הדגל האדום של ההסתדרות ומפלגת העבודה ובין הבולשביזם המאיים לא רק על העשירים אלא על כל אזרחי המדינה בדמות נשק סובייטי ותמיכה סובייטית במדינות ערב.


התוצאה היא המציאות הישראלית של היום, שבה למעשה לא קיים כוח פוליטי סוציאל־דמוקרטי כמו במערב אירופה, שיכול לאזן אפילו במעט את השתוללות ההון. בניגוד לאירופה לא יכול היום השמאל הסוציאל־דמוקרטי בישראל לתפוש את השלטון משום ששמאל זה אינו קיים לאחר שהשמיד עצמו מרצון במהלך 25 השנים האחרונות.


לעומת המודל הפוליטי האירופאי מתקיים היום בישראל מודל מזרח תיכוני ייחודי המשלב דמוקרטיה דועכת לצד תופעות פוליטיות, כלכליות וחברתיות האופייניות, למדינות העולם השלישי. כך למשל כלכלתה של ישראל נתונה לשליטת עשרות משפחות בודדות; הפער בהכנסות בין העניים לעשירים מרקיע שחקים והפך לתופעה שכבר חורגת מהמדדים המקובלים בעולם המערבי. לפי סבר פלוצקר ישראל היא שיאנית העוני בארצות המפותחות (באיזו מדינה אנו חיים, ynet 24.3.05). כך גם הכוח הפוליטי ״החברתי״ המשמעותי בישראל אינו מפלגה בעלת גוון סוציאל־דמוקרטי אלא תנועה קלריקאלית חשוכה בסגנון הדומה, במידה מסוימת, לתנועות האסלאמיות.


כך מתממשות במהירות ההערכות הפסימיות לגבי הפערים החברתיים וסגנון הקפיטליזם: ״בישראל עלול להתפתח קפיטליזם ריכוזי ברוטאלי ומושחת״ העריך פרופ’ אבישי ברוורמן, בידיעות אחרונות - 27.8.99; ״דרך הבנקאות הריכוזית יהיו (קומץ) משפחות אלה מעורבות ב- 75% מהמשק הישראלי — אין מצב כזה בעולם״, אמר משה גביש לידיעות אחרונות — 3.7.1998; ״נתוני משרד האוצר מגלים אמת מדהימה: ישראל היא המדינה הבלתי שוויונית ביותר במערב״. מסר אריה כספי, ב״הארץ״ מה-2.10.98.


והתוצאה של מציאות מדרדרת זו מגיעה לשיא נוסף בשבוע הראשון של אוגוסט 2005 כאשר דו״ח הבנק העולמי מגלה את מה שסביר שיתרחש במדינה חסרת מנגנוני הגנה ראויים במצב של ״קפיטליזם חזירי״, כהגדרת שמעון פרס.


בדו״ח, המתייחס למצבה של ישראל בשנים 2000-2005, נאמר בין השאר: ״ישראל נחשבת כאחת המדינות המסוכנות בעולם המערבי, עם שלטון לא יציב, לא יעיל, בעל אחריות נמוכה, עם שיעור גבוה יחסית של שחיתויות בשלטון ועם דירוג נמוך באכיפת חוקים״.


באותו שבוע מתפרסם גם דו״ח הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל, המצביע על גידול נוסף באי השוויון בחלוקת ההכנסות במשק בשנת 2004 בשיעור של 2.4%. מדד אי השוויון, מדד ג’יני, עלה ב-7.4% בשנים 2000 — 2004, והוא ממשיך לעלות בקצב מהיר.


גם העוני בישראל הולך ומעמיק וזאת על פי דו״ח העוני של המוסד לביטוח לאומי שפורסם באותו שבוע, ב- 8 באוגוסט.


כלומר אי היציבות והשחיתות השלטונית הולכים יד ביד עם מדיניות כלכלית קפיטליסטית ברוטאלית, עם גידול מהיר בעוני ועם יצירת פערי הכנסה תהומיים בין האלפיון והמאיון העליון לבין שאר האוכלוסייה. ישראל מזנקת לראש הרשימה בעוני, בפערים, בשחיתות ובאי היציבות, לעומת שאר מדינות המערב, שגם בהן מתבצע אותו תהליך אלא ששם הוא מתרחש, כרגע, באופן איטי יותר בשל המנגנונים שנזכרו למעלה.


לפי השיטה הכלכלית שהתקיימה בישראל עד שנת 1983, היה רוב ההון הישראלי לכוד בתוכה שכן הבעלות על שני שליש מהכלכלה התחלקה בין הממשלה, ההסתדרות והסוכנות. לו הייתה ישראל נשארת במצב זה היא הייתה אולי עשויה להתמודד עם נזקי הדה־מרקסיסטיזציה והגלובליזציה בדרך טובה אף יותר מזו האירופאית. אך הישראלים ״קנו״ את הרעיונות הניאו־ליברליים והניאו־קפיטליסטיים בהתלהבות גדולה. מנהיגיהם יישמו ביעילות את העצות שהשיאו להם בעלי ההון; הם נתנו אור ירוק לשלישייה שפירקה את ההסתדרות, את חברת העובדים ואת שאריות הסוציאל־דמוקרטיה. הם החליפו את השיטה הכלכלית הייחודית והמצליחה שפיתחו האבות המייסדים בשיטה כלכלית של מדינת עולם רביעי. הם ניהלו ומנהלים מדיניות הפרטה חסרת רסן. הם הפכו את ההון הלכוד בישראל בדיוק למה שהעשירים רצו - לנזיל לגמרי. כך יכלו עשר משפחות להשתלט על הכלכלה הישראלית מבלי כמעט להביא כסף מהבית. וכך יכול עכשיו ההון להתנייד מכאן ברגע שמצבה הביטחוני של ישראל מורע או כאשר הוא יכול למקסם את רווחיו במקום אחר.


נראה שאפקט כדור השלג בגידול בהונם של אילי ההון בישראל זהה ואולי אף גדול מזה של 200 עשירי תבל. המהפך בתהליכים החברתיים־כלכליים־פוליטים־תרבותיים שהוליד בישראל את ניצחון האינטרסנטים של ה״שוק החופשי״ שובר כאן שיאים.


אחד המאמרים המדהימים ביותר שהתפרסמו בישראל, שהריע למהפכה הקפיטליסטית הריכוזית בישראל, היה מאמרו של נחמיה שטרסלר בעיתון הארץ מ-29.4.98. במאמר ״קץ הסוציאליזם״ הוא כתב בין השאר: ״מכירת החברות הממשלתיות הגדולות, תרמה לתהליך חשוב של ביזור הכוח הכלכלי. כלומר, העברת מוקדי הכוח של הכלכלה הישראלית שהיתה מרוכזת במשך 40 שנה בידי שלושה גופים — הממשלה, ההסתדרות ומשפחת רקנאטי לכ-20 משפחות, שחלקן דמויות חדשות במשק הישראלי. ביזור השליטה מ- 3 גופים ל- 20 משפחות הוא שינוי חשוב ומרענן״.


נראה שנערי המדור הכלכלי של הארץ לא הפנימו כנראה, שאחד מחוקי המשחק של השוק החופשי הוא מיקסום רווחים. בקפיטליזם הברוטאלי, כדברי אבישי ברוורמן, שהם וחבריהם באליטות הכלכליות והפוליטיות הביאו עלינו, כל הדרכים כשרות למקסם רווחים. כך נוצר בישראל שוק חופשי שפירושו שוק שלבעלי ההון יש בו את החופש המלא לקבוע את חוקי המשחק ולשנותם כאשר משתנים האינטרסים שלהם. ואם ניתן למקסם רווחים על ידי חבירה זה לזה במקום מלחמה זה בזה מי הנער שיעצור בעדם? אכן, ״הם שינו את חוקי המשחק״ או כדברי גיא רולניק במאמרו ״כל העשירים ערבים זה לזה (הארץ -14.9.99): ״אבל בדיוק כאשר התחלנו לראות עשרות מוקדי כוח חזקים וגדולים, בדיוק כאשר שוקי ההון נפתחים והנגישות של יזמים מוכשרים להון גדלה; בדיוק כאשר חשבנו שנתחיל לראות עשרות אילי הון גדולים נושכים ובועטים זה בזה לרווחת הציבור — אנו מגלים כי רבים מהם מעדיפים במקום לריב, במקום לנצח, במקום להביס — לחבור. גם אם שרם, קולבר, נחמה, עופר ורקנאטי הם טיפוסים שונים ומשונים — בסוף מתברר שהכסף מחבר את כולם״.


אם נתייחס לישראל כמעבדת ניסוי למשק מערבי שהושמט מנוסחת הצלחתו מרכיב ה- F, נוכל להבין היטב כיצד יראו בעתיד שאר מדינות המערב שמרכיב זה נשמט מנוסחת הצלחתם כשלושים שנה לאחר ישראל. בישראל הפכו הקומוניסטים והקומוניזם לגורמים לא מאיימים על בעלי ההון כבר בשנות השישים — אך מנגנוני ההגנה נגד הקפיטליזם הברוטאלי המשיכו לפעול עד אמצע שנות השמונים. סביר להניח שבמערב אירופה הם לא יאריכו ימים רבים מעבר לתקופה שהם שרדו בישראל.