“להפליג ליעד לא ידוע

תנו לי סיפור על היסטוריון, המספר את סיפור חייו בזיקה להיסטוריה הגדולה, וקניתם את לבי, כניסיון לספר את ההיסטוריה הפרטית שלי, זאת שהייתה וזאת שהוחמצה, או כדרך בה אני שואל את עצמי, האם ההיסטוריה היא משהו פרקטי לחיי, או שהיא בועה ועיר מקלט המאפשרת להימלט מטרדות היום, לשלווה בעולם לא מאיים, המענג אינטלקטואלית, אם כי מעט סנובי, המאפשר להכיר אנשים שפעם היו ולהביט לעברם בנוסטלגיה, ללא עניין להזמין אותם לקפה. לעתים הזיכרון הוא של טראומה, אז למה אני שם?

מהסיבה הזאת, במכירת חיסול של אחת מרשתות הספרים, בחרתי את הספר, מסע אל נמל לא ידוע, של פיטר פאונסי, גם בגלל השם שמתריס בחיים המודרניים, המחייבים תמיד יעד ידוע, כזה שמודדים אותו בערכים כמותיים, של הצלחה לעומת כישלון, כפי שהחיים המודרניים מכפיפים אותנו אליהם, ברודנות התכליתיות הנמדדת במונחי הצלחה.

אחר כך הסתבר לי שגיבור הספר ממש לרוחי, רוברט מקאייבר, איש זקן, שבעברו שיחק בנבחרת סקוטלנד, ברוגבי, מקצוע ספורטיבי קשוח, שתמיד באיזה אופן מזכיר לי את התחביב הקשוח שבחרתי לעצמי, רץ למרחקים ארוכים, אם כי בענף שבחרתי לא הולכים מכות. הוא סקוטי במוצאו, קשוח ונרגן, לעתים ממש לא נחמד, היסטוריון שהתמחה במלחמת העולם הראשונה, אחד מהתחומים שיש לי אליהם משיכה גדולה, בכדי להבין את האיוולת שהובילה את העולם לטירוף מוחלט.

מקאייבר יודע להתענג על מוזיקה קלאסית, הנותנת מרגוע לנפשו, להעריך ספרות ואומנות פלסטית. יש לו תשוקה עמוקה אליהם, באמצעותם הוא יודע לפרש תרבות ולתאר את היפה בעולם, יכולת המעניקה לו רגעי חסד, באמצעות מילים מופלאות הבאות מתוך האמנות.

מול התרבות המענגת, מצב מקאייבר, את זיכרונותיו המבטאים רגעי שפל אנושי, המלחמות בהם נטלו חלק בני משפחתו, אביו שלחם במלחמת העולם הראשונה ונפל בה. הוא היה קצין צי במלחמת העולם השנייה, הקרבות הבודדים בהם נטל חלק, חשפו בפניו את העובדה שיש בו משיכה אפלה למלחמה, לריגוש שהיא מקנה לחלק מבני הגזע האנושי. אחר כך בנו, עדיין הנפש, סטודנט שלא היה חייב להתגייס לווייטנאם, התנדב בכדי לתקן עוול, לפיו האליטה של ארה"ב השתמטה מגיוס. בכאוס הגדול, הוא בחר בתחום המסוכן והחומל ביותר, להיות חובש מוטס, המחלץ פצועים מתוך התופת הלא אנושית. עולם מבלבל שקשה להציב אותו לתוך הגדרות ברורות. ההיסטוריה הגדולה של המלחמות, כרוכה ומשתלבת בהיסטוריה האישית שלו.

מקאייבר חקר בעבר את הטקסטים של תוקידדס, ההיסטוריון היווני הראשון, מעורר ההשראה, כמי שכתב את תולדות המלחמה הפלופונסית, המתארת את חווית המלחמה הראשונה בכלים היסטוריים, ההופכים אותה לקלאסיקה. מקאייבר הפך להיסטוריון המתעד היסטוריה בעל פה, של מי שלקחו חלק באירועי מלחמת העולם הראשונה. הוא התמחה בתיעוד קורבנות השימוש בנשק הגאז, אחד מהמיתוסים הגדולים של המלחמה, הממחיש את איימת הנשק להשמדה המונית. התרבות האנושית, לעתים מתעוותת והופכת למפלצתית, בה הכוחות החזקים הם תוקפנות ופחד. איימת הנשק הקטלני מחברת אותנו לפחדים קמאיים מהעבר הרחוק.

המיתוסים מחברים בין עבר להווה, בין זיכרון אישי לזיכרון קולקטיבי. האם החיבורים האלה מעניקים משמעות ותובנות לחיים?

מקאייבר כעת בבית הקיץ שלו, בחורש ליד אגם קטן וקסום, בו הוא נפש שנים רבות עם מרגרט אישתו, ציירת מחוננת. לפני זמן מה היא חלתה ובקשה לסיים את חייה בכבוד, בבית שלה הספון בזיכרונות נעימים. כעת מקאייבר נותר בודד, ספון בביתו, ההולך ומתמוטט. הוא בקושי מסוגל לטפל בעצמו, יש לו רגעים של ערפול חושים, אך הוא נמצא בקרב האחרון של חייו, הרצון לשמור על צלילות, עליה הוא שומר בזכות סיפור בדיוני אותו הוא מבקש לספר לעצמו, על שלושה לוחמים במלחמת העולם הראשונה, כל אחד מהם מבטא אישיות אחרת. זהו למעשה סיפור בתוך סיפור, היוצר את קסם ההתכתבות של סיפור בדיוני, המשולב בפיסות חיים.

זהו סיפור קטן, אין לו עלילה כברומן רגיל, אלא פיסות חיים, שכל אחת מהן מהווה כמעט סיפור נפרד, אך הן מתקשרות באמצעות מחשבות על החיים שהיו, ואלה שלא יהיו עוד לעולם, באמצעות רגעים יפים, המשתלבים ברגעי כאב, שבר ובדידות, המתוארים בצורה פיוטית וחשופה, ההופכת את הסיפור למעניין, מרגש ומעורר מחשבה. חייו של אדם מהם? או איך אדם בערוב ימיו מסוגל להילחם באומץ בכדי לתת משמעות ומכובדות לחייו, להפוך אותם לקרב הירואי שהוא באיזה אופן פסגת חייו? ספר מיוחד ויוצא דופן, כאלה אני אוהב.”