ספרות המתארת את שואת יהודי אירופה מאספקטים שונים ובגישות ספרותיות שונות נכתבה בתוך הגטאות והמחנות, לעתים סמוך לתאי הגזים ממש, והמשיכה להיכתב בעשורים שלאחר המלחמה, עד שהשואה היתה לאחד הנושאים המרכזיים בספרות בת זמננו. רבים מהכותבים הם ניצולי שואה; רובם, אך לא כולם, יהודים. יצירתם נכתבה בין השאר ביידיש, עברית, אנגלית, גרמנית, איטלקית, פולנית, הולנדית, צרפתית, רוסית וספרדית. רבות מהיצירות תורגמו לשפות אחרות והן מצטרפות לקורפוס רב לשוני שנוכחותו בזירה הספרותית העולמית בולטת מאוד.מהו ההסבר לכוח המשיכה של השואה כנושא ליצירות ספרות? ייצוג השואה בספרות הוא לגיטימי? מהם הז'אנרים והמודוסים הספרותיים המתאימים לייצוג כזה ואיך נמדדת התאמתם? מהו יתרונה של הספרות היפה במסירת עדות על השואה ומהן התובנות שהיא מולידה?בספר "הנרטיבים של ספרות השואה" דנה איריס מילנר בספרות השואה בעברית ובשפות אחרות על רקע שאלות אלה. היא בוחנת את המוקדים התמטיים של ספרות זו, נקודות התצפית שלה, הפואטיקות המאפיינות אותה, ההגות שהיא משמיעה בקשר להיתכנותה של השואה והאופן שבו היא משתתפת בכינונם של זכרונות שואה קולקטיביים. הספר מתייחס ליצירות המשחזרות את החיים והמוות ב"יקום מחנות הריכוז" ומבליט את הדה-הומניזציה שיישמו הנאצים על קורבנותיהם כאספקט ייחודי וממשמע של השואה, ומתבונן ביצירות שעניינן ההשפעות ארוכות הטווח של השואה - על ניצוליה ועל התרבות בכלל.בתוך כך נבחנות אסטרטגיות הייצוג שבאמצעותן מבטאות יצירות הספרות את מה שלכאורה אינו בר ביטוי: שלילת זכותם של הקורבנות להשתייך למין האנושי, ובכלל זה לעולם המייצר וצורך תרבות.ד"ר איריס מילנר מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. ספרה 'קרעי עבר - ביוגרפיה, זהות וזיכרון בסיפורת הדור השני' ראה אור בשנת 2003. כתבה מאמרים ומחקרים על ספרות השואה, על זיכרון ועל "סיפורי חיים בספרות היפה.