מבוא
ויראֶהָ יהודה ויחשבֶהָ לזונה [...] ויֵט אליה אל הדרך, ויאמר: "הבה נא אבוא אליך" [...] ותאמר [תמר]: "מה תתן לי כי תבוא אלי?" ויאמר: "אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן." ותאמר: "אם תתן עֵרָבון [...] חׂתָמך ופתילֶך ומַטְך אשר בידך." ויתן לה, ויבוא אליה, ותהר לו (בראשית לח, טו-יח)
כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל, והתעמֶר בו ומכרו - ומת הגנב ההוא, ובערת הרע מקרבך (דברים כד, ז)
בשתי מובאות אלה באים לידי ביטוי נושאי ספר זה במלואם. הספר מתמקד בשתי זירות גיאוגרפיות רחוקות ושונות לכאורה זו מזו, ארגנטינה וישראל. הדרמה המאחדת אותן היא הזנות והסחר בנשים. "הנפשות הפועלות" בדרמה, "השחקנים" על הבמה, הם הגברים שיצרם מניעם לחפש סיפוק מיני תמורת תשלום; הנשים העוסקות בכך; הסרסורים, ובייחוד אלה ש"גנבו נפש", הדיחו לזנות ומכרו נשים; החברה, שבתוכה מתרחשים הזנות והסחר בנשים, והנורמות החוקיות והמוסריות של חברה זו. בחמישה "שחקנים" אלה, בכל אחת משתי הזירות, זו הרחוקה מאיתנו וזו שלנו, תושבי מדינת ישראל, יעסוק הספר.
*
"המקצוע העתיק ביותר" הוא בוודאי "מקצוע" המגרה את הסקרנות ואת יצר המציצנות של רבים. הביקוש של גברים הוא המקיים אותו. בביקוש זה ייתכן שחבויה לא רק התאווה הגברית לפוליגמיה, אלא גם ההכשר החברתי הניתן לה. רמז לדבר ניתן למצוא גם בשפת היומיום המתייחסת לזנות בזמננו: מספקת הביקוש היא "זונָה", "פרוצה", מושגים בלתי־מחמיאים, שספק אם הנוגעות בדבר מתהדרות בהם. לא בכדי עוברים מושגים אלה ייפוי למושגים יפים יותר, כגון "נערת ליווי" או "עובדת מין". לעומת זאת זוכים הגברים הפונים לשירותיהן של זונות למושג הניטרלי: "קליינט" או "לקוח", וזאת בשעה שניתן היה להשתמש במושג המקראי ההולם יותר - "זונֶה", וברבים - זונים. "אשר אתם זונים אחריהם", אומרים המתפללים בברכות "שמע" בתפילות שחרית וערבית מדי יום, והנביא יחזקאל אומר (יחזקאל ו, ט): "אשר נשברתי את לבם הזונֶה." אמנם, ה"זונים" כאן וכל האחרים בתנ"ך הם פעלים או תארים. אולם אם יש בעברית צופֶה במשמעות של פועל ושם עצם כאחד, האם יהיה זה מן הנמנע שיתקיים גם זונֶה? כדי להימנע מהמכבסה הלשונית, "הלקוחות" ו"הקליינטים" יכונו בספר זה פשוט "זונים".
*
הרקע לפרשה הראשונה, הארגנטינית, שבה יעסוק הספר, הוא המשבר הכלכלי החמור שהתרחש החל מהרבע האחרון של המאה התשע־עשרה באימפריה הרוסית, הצארית, ובמחוזות הסלאביים, המזרחיים, של האימפריה האוסטרו־הונגרית. העוני העמוק שאליו נקלעו המוני יהודים באזורים רחבי ידיים אלה של מזרח אירופה היה בחלקו תולדה של המודרניזציה הטכנולוגית שהתרחשה בהם, ושחוקים מיוחדים באימפריה הצארית מנעו מהיהודים להשתלב בה. במקביל התרחשה באותה תקופה התפשטות דמוגרפית עצומה של האוכלוסייה היהודית. ההגירה ההמונית, שנועדה לפתור מצוקות אלה, העמיקה את "המודרניזציה הערכית" - החילון - שהתרחש בקרב חוגים יהודיים רחבים, ומוטט אצל רבים גדרות וסכרים שהיו עד אז איתנים ומוצקים.
ארגנטינה היתה אז אחד החופים להגירה היהודית הגדולה, ולרגע קט אף נראה כאילו היה בה כדי להוות פתרון עיקרי למצוקה על ידי ריכוז טריטוריאלי של המוני יהודים ויצירת אוטונומיה לאומית יהודית. במקום זאת, בנסיבות שנעמוד עליהן במפורט, הפכה ארגנטינה ליעד מרכזי ומוכר לסחר בנערות ובנשים יהודיות ממזרח אירופה. הסרסורים באו גם הם מאירופה המזרחית והיו לעתים קרובות שלוחה של העולם התחתון היהודי של ארצות מוצאם. הם שילבו את ארגנטינה ברשת רחבה של סחר בנשים יהודיות, שהשתרעה עד דרום אפריקה ועד הודו וסין. נוכחותם ובולטותם בבואנוס איירס העיבו על חיי הקהילה היהודית שנוצרה באותה תקופה, ושבעיניה היו כל העוסקים בזנות בגדר טמאים. גם בספר זה, בסקירת פעולותיהם של סוחרי הנשים והסרסורים והמאבק שנוהל נגדם, נכנה אותם בלשון יהודי המקום: "הטמאים".
בראשית עיוננו ננסה לתהות על הסיבות שגרמו לכך שארגנטינה, למרות ריחוקה הגיאוגרפי מאירופה, הפכה לדוגמה בולטת בתחום הזנות והסחר העולמי בנשים. בעיני יהודים רבים ב"עולם הישן" האפיל דימוי זה של הרפובליקה הרחוקה על הקשר הבולט יותר שלה עם תולדות עם ישראל בעת החדשה: מפעל ההתיישבות הגדול של הברון מוריס דה הירש, שהועמד כמתחרה למפעל הציוני. "טוב שאינך יודע מה אמרו אצלנו בפולין על יהודי הנוסע לבואנוס איירס," אמר לי עמית וידיד יקר בראשית שנות השישים של המאה העשרים, כאשר התכוננתי למסעי הראשון לרפובליקה הדרומית. עדותו נסבה על שנות השלושים וכוונתו היתה כמובן ל"טמאים". היהודים בוודאי לא יכלו להביא לפריחת הזנות לבדם. הם יכלו רק לשרת את התופעה הזאת ולהשתלב בה. על כן נתבונן תחילה בחברת הרוב הארגנטינית, בזונים בה, באמות המידה החברתיות בתחום הזנות, בחוקים שנחקקו ובמידת אכיפתם.
בפרק שלאחר מכן נעסוק בנשים שנועדו לספק את הזונים, ונאמוד את חלקן של היהודיות בקרבן. נתחקה אחר הדרכים שבהן הן הגיעו לעיסוקן, וחרף העדר כמעט מוחלט של תיעוד ישיר שמקורו בהן עצמן, אנסה לצייר משהו מדמותן, מאורחות החיים שבהם הן היו נתונות ומגורלן ברבות השנים. "הטמאים", סוחרי הנשים והסרסורים היהודים, יהיו הנושא של פרק מיוחד ומורחב. העובדה שהללו היו מאורגנים במעין קהילה יהודית משלהם ושהם עוררו התנגדות מאורגנת של הציבור היהודי "הכשר" בארגנטינה גרמה לכך שהתיעוד לגביהם הנו רחב הרבה יותר מאשר לגבי הנשים שבהן הם סחרו. ננסה לעמוד על עוצמתם הכספית ועל השפעתם על רשויות החוק מכוחה של עוצמה זו. נתבונן גם בצירוף הנסיבות שהביא בסופו של דבר להתמוטטותם.
חלקה של יהדות ארגנטינה "הכשרה" בדרמה זו יהיה נושא לפרק נוסף. תפוצה זו הלכה ונוצרה בעצם התקופה שבה התרחבה הנוכחות של "הטמאים" בארגנטינה. האתגר שהללו הציבו בפני קהילת המהגרים, שהיתה בשלבים הראשונים של התגבשותה, אולי סייע לתהליכי התארגנותה. אולם מבחינת העוצמה הכלכלית וההשפעה המעשית על הרשויות היתה ההתמודדות איתם קשה ביותר, לרוב גם חסרת סיכוי. בצד המאבק ב"טמאים" של הציבור המקומי יוצג מאבקו של ארגון מיוחד, שהיה זרוע מקומית של ארגון יהודי מאנגליה שגם מימן אותו. ארגון "מיובא" זה הפך בשלהי התקופה הנדונה לעמוד התווך שסביבו קם ארגון הגג הייצוגי הראשון של יהודי ארגנטינה.
המציאות הכללית בארגנטינה - תהליך ההגירה הגדולה ודמותה המשתנה של העיר בואנוס איירס בעשרות השנים האחרונות של המאה התשע־עשרה - תוצג אף היא בפרקים השונים; הצצה למצב החוקי של הזנות בתקופה שבה חדלו יהודים מלהיות נוכחים בה תהיה חלק מפרק הסיכום של הפרשה הארגנטינית של מחקרנו. בפרק זה נתהה גם על גורלם של "הטמאים" לעת זקנתם ועל גורלו של הארגון שמטרת הקמתו היתה המלחמה בהם.
*
מארגנטינה נתיק את מבטנו לארץ ישראל, תחילה אל התקופה שבה שלטו הטורקים בארץ ושבסופה פרצה מלחמת העולם הראשונה. בראשית המאה העשרים היתה גם יפו חלק מהתפרסות הזנות היהודית העולמית. בימי מלחמת העולם הראשונה הביאו המשבר הכלכלי והעוני המנַוֵול את הזנות למשכנות ישראל בירושלים, שבה שהו המוני חיילים זרים שחיפשו חמימות נשית ופורקן מיני בתשלום. בפרק שלאחר מכן נעקוב אחר תופעת הזנות ב"בית הלאומי היהודי", שהיה מאורגן, כמו בארגנטינה, כחברה וולונטרית, אם כי אוטונומית למחצה, תחת שלטון בריטי. תשומת לב מיוחדת יקבלו ההתרחשויות בתחום זה בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר "העיר העברית הראשונה" ויתר ערי היישוב היהודי היו מקום הבילוי של המוני חיילים מבעלות הברית בצאתם לחופשה ממחנות הצבא הגדולים שהוקמו אז. בשני הפרקים הבאים תיבחן המציאות ששררה ושוררת גם כיום במדינת ישראל הריבונית. בתחילה נעסוק בראשית תקופת העצמאות וב"ישראל הקטנה". נתבונן בדמותם של הזונים, הזונות והסרסורים ונעמוד על יוזמות החקיקה ועל מידת האכיפה של החוק. תשומת לב מיוחדת תוקדש לעבודתה של ועדת החקירה במחצית השנייה של שנות השבעים, שניסתה להתמודד עם בעיית הזנות על היבטיה השונים, כאשר בעקבות מלחמת ששת הימים נפרצו הגבולות והמדינה כולה עברה שינויים מופלגים. בהמשך נעבור לשלהי המאה העשרים ולראשית המאה הנוכחית. כאן ייסגר מעגל הדמיון בין ישראל לארגנטינה. בתקופה זו הפכה מדינת ישראל ליעד בולט לסחר בנשים, המיובאות אליה לצורכי זנות ממדינות ברית המועצות לשעבר. קווי הדמיון בין סוחרי הנשים והסרסורים בישראל ל"טמאים" היהודים בארגנטינה, וההשוואה של יחסן של חברות הרוב ושל מערכות החקיקה והאכיפה שלהן לזנות כאן ושם, יוצגו בפרק האחרון של הספר.
לאורך כל הפרקים העוסקים בארגנטינה הוזכרו "טמאים" וזונות רק בשמם הפרטי ובאות הראשונה משם המשפחה. הדבר נעשה כדי למנוע את הזיהוי של בני הדורות הבאים וכמובן כדי למנוע זיהוי מוטעה של בעלי שמות משפחה דומים. כלל זה קוים גם לגבי הקשורים בזנות במדינת ישראל והופר רק במקרים מיוחדים שבהם תוכן הדברים חייב זאת, או כאשר לא קיים החשש של זיהוי משפחתי מוטעה.
*
"השוק הלבן" - בכותרת זו בחר הסופר והעיתונאי הוותיק אשר ביילין למאמר גדול שפרסם בעיתון הסתדרות העובדים דבר ב־27 ביולי 1945. Trata de blancas - "המסחר ב(נשים) לבנות" הוא המונח המציין את הסחר בנשים בשפה הספרדית, ונראה הדבר שהקרבה בין הכותרת ובין המונח הזה אינה מקרית. במאמרו תיאר ביילין בצבעים קודרים את ההידרדרות המוסרית שחלה ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה, והוא סיים אותו במשפט הבא: "אם אין אנו רוצים שארצנו תיהפך לבואנוס איירס שנייה... אז עלינו לרוצץ את ראש הנחש עוד בטרם הספיק להרעיל בארסו המסוכן את דם היישוב." (ההדגשה שלי, ח"א.) ראש הנחש היה, לדעתו, בתי הבושת, שהיו נפוצים בירושלים ובעיקר בתל אביב, ובהם הסרסורים והזונות. תיאוריו ותכניו של המאמר התייחסו באורח בלעדי למה שהתרחש ברחובות היישוב היהודי בארץ, ללא קשר כלשהו לארגנטינה, מלבד הקישור הכמעט אוטומטי בתודעת בני הדור ההוא של עסקי זנות באשר הם עם בירתה של הרפובליקה הדרומית ההיא שביבשת אמריקה.
ההתבוננות ההשוואתית בשתי הזירות שבהן עוסק ספר זה מתבקשת אפוא גם משום הדימוי התודעתי הזה.


דברי תודה
החומר התיעודי שעליו מושתת עיקרו של ספר זה נאסף במשך תקופה ארוכה, וכאן המקום להביע את תודתי למי שסייעו באיתורו ובאיסופו במהלך השנים.
זליג גנופול ז"ל, "המזכיר" על פי תוארו הרשמי, אך למעשה המנהל, המבצע והרוח החיה במאבק נגד "הטמאים" מראשית שנות העשרים ועד להיעלמותם, היה בעבורי חוליית הקישור הראשונה לנושא. באחד הימים הגשומים של אמצע שנת 1965, בבואנוס איירס, הוא ניאות להתראיין על ידי ולהדריך אותי בביקור ראשון במרתפי הקהילה האשכנזית אמי"א, שם נשמר הארכיון של הארגון "עזרת נשים". באותו זמן גם העמיד לרשותי גנופול את האפשרות לצלם מקצת מהחומר שנאגר שם. חלק גדול מחומר זה שרד על אף תהפוכות הזמן וההצפה שהיתה באותם מרתפים. חומר זה הועלה ארצה בידי ד"ר אפרים זדוף והופקד בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים. יעקב רובל, תלמידי ועמיתי, הציל מאובדן את פנקס הפטירות של אחת משתי אגודות "הטמאים" והפקידו בידי.
כל החומר מופקד עתה בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, ובכך קובצו למקום אחד עיקרי החומרים הקהילתיים הרלוונטיים לספר זה. עובדי הארכיון, בראשותה של גב' הדסה אסולין, סייעו בידי במהלך העבודה, וצוות מתנדבים יוצאי ארגנטינה, בניהולו של משה גולר, עסק בהתנדבות ובמסירות רבה ברישומו המפורט של החומר הארכיוני. תודתי העמוקה נתונה לצוות הארכיון הזה.
עמיתי החוקר ברנארד אנסל ז"ל (Bernard Ansel) מארה"ב, שנושא עבודת הדוקטורט שלו היה תולדות יהדות ארגנטינה לפני תחילת ההתיישבות החקלאית היהודית, ליקט באורח יסודי ושיטתי את כל המידע שניתן היה למצוא בשנים 1965-1964 על הנפטרים היהודים שהובאו לקבורה בכל בתי העלמין שהיו קיימים בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים בבואנוס איירס. את רישומיו הוא העלה למחשב (והיה בכך בוודאי ראשון המשתמשים במחשוב בחקר תולדות יהדות ארגנטינה) והדפיס אותם לאחר מכן. הוא הואיל להפקיד בידי עותק מרישומים אלה, ומידע זה סייע בידי בטיפולי בנושאי "הטמאים" וקורבנותיהם. ד"ר אנסל ז"ל לא זכה לפרסום עבודת המחקר שלו בדפוס - ותהיה תודתי לו כאן נר צנוע לפועלו.
ביקורי הראשון בבית הקברות של "הטמאים" היה באמצע שנות השישים. חזרתי וביקרתי שם שוב כעשר שנים לאחר מכן, ולאחרונה, בשנת 2003, ביוזמת יו"ר האגודה הגנאלוגית היהודית בארגנטינה, פאול ערמוני (Paul Armony). רישומי המצבות והצילומים, שחלקם מופיעים בספר, נערכו במהלך הביקורים הללו. תודתי נתונה למנהלי בית הקברות של קהילת יוצאי צפון אפריקה בבואנוס איירס, שברשותם מצוי עתה בית הקברות המיוחד הזה, שאפשרו את ביקורַי בו.
תלמידַי ועמיתַי במכון ליהדות זמננו של האוניברסיטה העברית ומחוצה לו עודדוני בציפיותיהם להשלמת מחקרי ולהופעת הספר - להם נתונה הערכתי, ותקוותי שימצאו בו את אשר ביקשו.
דב אלבוים, מי שהיה בשעתו העורך הראשי של הוצאת הספרים, המריץ אותי להרחיב את יריעת הספר בחלקו הישראלי ואני מודה לו מאוד על כך. ד"ר טלי וישנה, העורכת, סייעה לי גם לראות את התמורות המתבקשות בגופו של טקסט מחקרי כאשר מביאים אותו לרשות קהל קוראים רחב. תודתי נתונה לה, לעמית מרכוס, עורך הלשון, ולכל עובדי "ידיעות ספרים" שטרחו בפרסום הספר.
אחרונים - וראשונים לכול - בני משפחתי. רעייתי, אסתר, שליוותה את מחקרי מיומו הראשון לפני שנים רבות ושיחותינו על ממצאיו עיצבו לעתים קרובות את ניסוחם הסופי. היא גם טרחה והגיהה את הכתוב, והודות לראייתה הביקורתית נעקרו לא מעט עשבי בר מהשורות הכתובות ומביניהן. בני גדעון ובתי עדי קראו את הטקסט וסייעו לי בהערותיהם ובתגובותיהם ובתי ניל"י עזרה לי בשלבים שונים של הבאת הספר לידי גמר. המשפחה כולה קיבלה בהבנה את המגבלות שהטלתי על עיסוקי איתה מחמת המחקר והכתיבה. על כך נתונות להם כולם תודתי ואהבתי.