“הספר "ששה בעורף האויב" מאת העיתונאי מתי שביט (הוצאת ספרית מדים, 1969) תיאר את סיפורו המלא של מבצע "ירקון", סיור חשאי לעומק חצי האי סיני צה"ל ביוני 1955, במסגרת ההיערכות לקראת מבצע קדש (אוקטובר 1956). באותן שנים "הרמטכ"ל משה דיין הנהיג את את אימוני הצניחה בקרב הקצונה הבכירה, הדגיש את חשיבותו של קורס הקומנדו ופתח את תקופת מכות־הנגד ופשיטות הגמול" (עמוד 198). במלחמת העצמאות כמג"ד גדוד הקומנדו 89, "כבש משה דיין, עם "הנמר הנוראי" את לוד ואת רמלה" (עמוד 236). היה זה מבצע נועז, שבמהלכו "דהר הטור הממונע כולו בין לוד לרמלה ובהסתערותו זו, הבלתי מתוכננת הכריע את העיר" (עמוד 236), שנכבשה לבסוף, למעשה, ביחידי חטיבת הפלמ"ח יפתח. דיין, שהיה מצביא יוזם, תחבולן ונועז, הוביל, כאמור, קו התקפי מאוד בצבא שכלל פשיטות ופעולות גמול.

עיקר הנטל של פשיטות אלו נפל תחילה על "יחידת הקומנדו הסודית 101, ולאחר שזו התאחדה עם הצנחנים, היו הם שנשאו בנטל הקרבי. הפשיטות התכופות והסיורים עמוקי־הטווח של הצנחנים, רק דכדכו את רוחם של חיילי גבעתי, גולני והנח"ל. לפתע ראו כיצד גדוד חי"ר אחד, שאנשיו ענובים כנפי־צניחה וחובשים כומתה אדומה, מסוגל להלום באוייב, לחדור אל לב כפריו ועריו, להרוס את מבצריו ולעשות מעבר לגבול כבתוך שלו. לפתע ראו והנה, על אף שלכולם סמל חי"ר על רקע־אדום, הרי שיש חי"ר טוב יותר. תחושת הנחיתות העיקה על לב קצינים וחיילים" (עמוד 198). תחושת התסכול היתה קשה. "מחפשי הפתרון הקל ביקשו לעבור לצנחנים. הפציצו את מפקדיהם בבקשות העברה רבות, הפעילו קשרים אישיים כדי להגיע אל הצנחנים" (עמוד 198), עליהם פיקד אז סא"ל אריאל "אריק" שרון.

והנה, "בתום דיון יסודי נפלה הכרעה נועזת, שצה"ל לא ידע כמוה מימיו: לשלוח חוליית סיירים לחדירה עמוקה אל עורף האוייב, כדי שזו תבדוק במו־רגליה את הנתיב המיועד למעבר הטור הרגלי, אם וכאשר יצטווה לעבור את הגבול ולהיאחז במפרץ שלמה" (עמוד 26), כמו גם את עבירות עבירות הצירים לרק"ם ולרכב.את המשימה הוחלט להטיל דווקא על חטיבת גבעתי עליה פיקד באותם ימים אל"מ חיים בר־לב, שנחשב למפקד יסודי וקר־רוח. תשע שנים קודם לכן, ביוני 1946, "יצא בר־לב, אז חיים כידוני, בראש מחלקת פלמ"ח שישבה אז בבית־הערבה, כדי לפוצץ את גשר אלנבי, בליל הגשרים המפורסם. כבר אז נהג לתכנן בקפדנות כל מבצע" (עמוד 96).

חברי החוליה שנבחרה היו "סגן־אלוף אשר לוי. מג"ד בגבעתי, שנתמנה למפקד החוליה" (עמוד 20). לימים שירת לוי, שלחם במלחמת העצמאות כמ"פ בחטיבת אלכסנדרוני, כראש מטה פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים. סגנו היה "רב־סרן עמנואל שקד, סמג"ד בגבעתי כולם מכירים אותו בכינויו: עמנואל. דק גיזרה, גבוה, יפה־תואר. תכול־עינים וקצר־שיער. לשליחות הגיע ישר מקורס קומנדו" (עמוד 20). שקד, יוצא הפלמ"ח, עבר בהמשך לצנחנים, שם שימש כקצין אג"ם חטיבתי במבצע קדש ולאחר מכן כמפקד גדוד. ב־1972 החליף את חברו מהצנחנים, רפאל איתן, כקצח"ר כקצח"ר והיה אחראי על החלק הקרקעי במדיניות ה"אופנסיבה זוטא" שגיבשה הממשלה בראשות גולדה מאיר, בתקופה שלאחר טבח הספורטאים במינכן ועל המבצעים המיוחדים במלחמת יום הכיפורים. שאר חברי החוליה היו סגן יגאל תלמי, קצין הקשר של גדוד 51 ששימש כקשר הסיור. לימים, שירת כאל"מ כקמ"ן פיקוד הדרום ורמ"ח מודיעין שדה באמ"ן. סגן אהרון לובלינר (לימים לברן), סמ"פ בגדוד 52 של גבעתי שעמד לקבל את הפיקוד על הסיירת החטיבתית. לברן לימים תא"ל, שימש בהמשך בין היתר כסגן ראש חטיבת המחקר באמ"ן וכמדריך במכללה לביטחון לאומי. סג"מ יורם ליפסקי, "סייר ומ"מ בגדוד 52 של גבעתי" (עמוד 21) וסמל דב (דובן) שמחוני, חייל בסיירת החטיבתית.

חדירת החוליה חייבה שבמבצע יפעלו במשולב כוחות חי"ר, חיל האוויר וחיל הים. החוליה הוחדרה לסיני מן הים, בסירת גומי, והקשר איתה נשמר באמצעות סיוע אווירי. המסע שעשתה החוליה היה מסע מפרך וקשה בתנאי חום קיצוני. "חמישה מתוך הששה נשאו דרגות קצונה על כתפיהם. כולם היו אנשי חי"ר, חיילים קרביים האמונים על תנאי סבל, על קשיים גופניים. הקצינים שבחבורה למדו כי מבחנו האמיתי של האדם הוא ברגעים הקשים שלו. דווקא אז חייב הקצין לגלות, כי מותר הקצין מן החייל הוא ביכולתו לשלט על עצמו, על מעשיו ועל מחשבותיו – דווקא בקשים שברגעים" (עמוד 86).

"בראש הכוח הכוח הולך אשר, מפקד החוליה שלו. בעצם, סגן־אלוף אשר לוי, מפקד גדוד 51 בחטיבת גבעתי. מוצק, חסון, משופם ומסוגר. תרמיל כבד על גבו. על הכתף תלוייה קרבינה אמריקאית. גם הוא, כאנשיו, נושא בחגורתו סכין־קומנדו, שתי מיימיות ותרמיל־אישי לעזרה ראשונה. אך שלא ככולם הוא לבדו נושא בעול האחריות לשלומם ולהשלמת המשימה שהוטלה עליהם. הוא בשיקול דעתו ובכושר החלטתו עשוי להביא את שליחותם לגמר מוצלח" (עמוד 12), או לחלופין "לסבך את מדינת ישראל במערבולת בינלאומית ובסערה פוליטית" (עמוד 13), במקרה ואנשיה יתגלו.

שביט הצליח להוציא מתחת ידו סיפור מרתק של מבצע חשאי, אחד ממבצעי הכוחות המיוחדים הראשונים של צה"ל, ואפשר לקורא ללמוד על שיתוף הפעולה הבין־זרועי בצה"ל בימים שהיה בחיתוליו, כמו גם על רעות, דבקות במשימה, מקצועיות ואומץ לב.”