“הדייסה שיאצק, הנכד בישל לסבתא ללה הפולניה?

לעתים אני מרגיש, געגוע ותשוקה לספרים עלומים. כך קרה לי שאחזתי בספר ללה, של יאצק דנל, שם פולני לאישה שמשמעותו יפה כמו בובה, דימוי המומחש בתמונת הכריכה בה צעירה יפה ומסתורית עם לוק לתקופה שחלפה. עד כאן התשוקה, לצידה עולה ההתחבטות לעוביו של הספר המחייב התמסרות. להתלבטות מוסיפה העובדה שהספר הזה כמעט ולא הבקיעה את התודעה הישראלית, מה שמעצים את דילמת הבחירה, כי מצד אחד אני לא רוצה לקרוא ספר העלול להיות נפילה, אך מצד שני אולי אחמיץ שכיית חמדה ספרותית, כזאת שרק בודדים נחשפים אליה, כחוויה ייחודית וחד פעמית.

פולניה, זה כאן. יאצק יורה בקצב שמות פולניים על ההתחלה, גורם לי ללכת לאיבוד ביער פולני, ולהיחשף לדמויות המתוארות במשפטים בודדים. אחר כך יאצק מבצע פניה חדה לדמות הבאה, מבלי שהצלחתי להתחבר לקודמתה, שלא לדבר על העובדה שמרוב דמויות לא רואים עלילה, אך יש קסם רב בפתיחת הספר הנוצרת באמצעות מבט פנורמי מעורפל על תקופה ושושלת משפחתית, בצפייה והמתנה לסבתא הגדולה של יאצק, ללה, שנו כבר תעשה לנו כניסה.

קראתי מעט על יאצק דנל הידוע בארצו כמשורר. הוא הגיע עד ישראל, לפני מספר שנים בכדי לקדם את סיפרו הראשון, שהיווה בעצמו מייצג מהלך בלבושו, שלבטח הושאל ממחסני הבימה, מקטורן קטיפה, חולצה פרחונית, מגפי עור שחורים ומקל הליכה, בגדי אצולת המאה ה- 19. למרות השואו אוף, כל מה שנותר מביקורו, זהו הד קלוש ,כתבה במוסף הספרותי של עיתון הארץ.

פתאום נזכרתי שבסבתא לולה, פגשתי בפתיחת הספר, היא כבר זקנה שממתנים למותה. יושבת כקיסרית סינית ישישה, עטופה בשמיכות צמר ולבושה מעילים, רזה וקטנה כל כך, שותקת, ורק דבר אחד מקשר בינה לבין עברה הגדול, החיוך, וזהו תחילתו של סיפור גדול ומורכב, שדנל מספר לנו באמצעות ללה, על אצולה פולנית ותרבות שנכחדה, בגעגוע עצום. האם באמצעות סיפור טוב, אנחנו יכולים להיזכר ולהתגעגע, ומהו ערך הגעגוע?

הספר הזה הוא כמו סיפורי אלף לילה ולילה, אך במקום המזרח אנו מקבלים את מזרח אירופה, במקום נסיכה המספרת למלך, הסיפור הזה מסופר בהיפוך, הסבתא הגדולה, המייצגת נשים חזקות ודעתניות, מספרת לנכדה, סיפור אישי ואינטימי, שהוא גם סיפורה של פולין במאה ה-20. סיפור הסבתא שגדלה בזהויות רבות, לשושלת משפחתית שהשתייכה לאינטליגנציה ולאצולה כאליטה, שאיבדה את מעמדה, בעולם שנמוג במלחמות עולם, ואחר כך עם עליית הקומוניזם. זהו סיפור פרידה מילדות, התבגרות והתפכחות גורל, ופרידה מתרבות שהייתה ולעולם לא תהייה עוד.

מהו זיכרון ומהי היסטוריה, מהי מורשת משפחתית ותרבותית האם היא מחלחלת לתוך חפצים ישנים ומשם אלינו? כיצד היא משפיע על חיינו ועל מה שאנחנו? הסבתא המספרת לנכדה את קורותיה הולכת ומתערפלת, סיפוריה הופכים להיות קרעי זיכרונות, אותם משלים לא פעם הנכד, באמצעות זיכרון או בדיון. יש רגעים שהסבתא שואלת בערפול חושים: תגידי אניה, "האם הכל כבר מתבלבל לי או שבאמת היו לי חיי מין סוערים"? לללה אכן היו חיים סוערים, היא חוותה לא רק פרשיות רומנטיות ואהבות סוחפות, אלא גם מלחמות, את הכיבוש הגרמני ואחר כך את הכיבוש הרוסי ואת עליית הקומוניזם, ואת חורבן היהודים בפולין, והייתה עדה לתמורות ולזוועות שחוללה התרבות האנושית.

אישה פולניה היא לעתים קרובות נושא לבדיחות, בספר הזה היא גיבורת תקופה ותרבות, הגורמת לנו להבין שהעולם לא בהכרח שייך רק לצעירים, אלא גם לנשים בוגרות המייצגות עצמה נשית, דעתנות ועומק תרבותי. דנל מעניק להן כבוד, מספר את סיפורם בעצמה וברגישות, ומצליח לעורר בנו געגוע ועצב לסיפור שלנו שאת חלקו הגדול אבדנו.”