בעלת גישה סלקטיבית וקפדנית ביותר, כתבה לאה גולדברג רק על סופרים שהיו קרובים לרווחה ולדרכה בספרות, אלה שראתה בהם דמויות מופת. דומה כי בעיקרו של דבר חיפשה בכל את המהות הפיוטית, את עידון המבע ושלמות הצורה, את הביטוי המזוקק לחוויות אנוש ומצבים קיומיים. מבחינת המשמרות והדורות הקשת רחבה: יצירתם של סופרים שפתחו לה נתיב אל הספרות העברית בנעוריה (גנסין, ברנר, ביאליק); משוררים ומספרי מבני הדור המבוגר יותר (אברהם בן-יצחק, יעקב פיכמן, ש``י עגנון, דבורה בארון); בני דורה (שלונסקי, א.ל שטראוס, אליעז); אחדים ממשוררי הדור הצעיר יותר (יהודה עמיחי, ט. כרמי ואחרים). מסות ועיונים אלה מצטרפים לחטיבה אחת שסימנה וייחודה: טעם מעודן, ביטוי מזוקק, כנות. ``חמישה פרקים ביסודות השירה`` - נסיונה המקיף ביותר להביאנו בסוד עולם השירה, על ידי ניתוח רגיש ומיומן של מלאת השיר. בפתח ניתוחי השירים הבאנו את הדברים הכלליים שכתבה לאה גולדברג על דרך הגישה אל השיר - בניתוח רב העניין של ``בין נהר פרת ונהר חידקל`` וכן של ארבעה משירי שלונסקי. עיונים נוספים ימצא הקורא במאמרים על אברהם בן-יצחק, יעקב פיכמן ויהודה עמיחי. המסות ``האומץ לחולין``, ``לאור הרחמים`` ו``יסוד המסורת בשירתנו החדשה`` - באו להגדיר מגמה ולציין דרך בספרות הארצישראלית בת הזמן; דרך וכיוון שלאורם הלכה לאה גולדברג עצמה ביצירתה, יצירה המושתתת על ``מציאות החולין`` ועבודת החולין היום יומית, גם בחיי התרבות והרוח, לא פחות משהיא יונקת מן החזון, האגדה, תחושת העולם המטאפיזית.