“אין עלילה כמעט והכתוב כתוב במעין זרם התודעה. הנה אמרתי את זה. אפשר להמשיך.



אפלפלד היה כבן 40 כשפורסם הספר והוא השביעי בספריו. בתחילת דרכו הוא כתב בסגנון של תיאור דברים ורשמים, כשהעלילה פחות חשובה. יש הרואים בזה זרם התודעה, לא אוהבים את זה ומניחים בצד, כמוני. אבל זה אפלפלד ה-19 שאני קורא, הוא מהאהובים עלי ואני לא מקל בו ראש.



בתחילה התקשיתי עם חוסר העלילה, לכאורה, ועם התאורים, מופלאים ואקוורליים ככל שהם. אבל ככל שהתקדם הספר הקטן והקודר הזה, הלכתי ונכבשתי. זה השתלם משום שכל ספר של אפלפלד משתלם בסופו של דבר.



ובמה הספר עוסק? אנו מתוודעים למשפחתו של המספר, הנכד של הסבתא שמתה, שמספר על השנה שבאה בעקבות אותו מוות. לכאורה, מדובר בכפר קטן על גדות הפרוט, הנהר שחוזר ומתואר ברבים מספריו של אפלפלד, ובנופים ירוקים ומוכרים (מוכרים מספריו). הנופים, האנשים, המקרים, מתוארים ברגישות מופלאה, במשפטים קצרים ובפרקים קצרים. למרות התמציתיות, עולם שלם נפרש לפני הקורא.



באותו כפר חיה משפחתו של הנכד. המשפחה חיה במשק ככל המשקים בסביבה. מות הסבתא מקצין את מה שהיה ידוע זה מכבר: הסבא הוא החלש, שאינו חולש על דבר, הבן מנפרד אינו מסוגל לחלוש במשרתים ובעובדים, האם חלשה מטבעה והבן (הנכד המספר) נופל בין הכסאות ואינו שותף לעשייה בשום מצב. מצב המשק מדרדר ושום דבר לא נעשה בשביל לאסוף את השברים. קרובי משפחה מהעיר, תגרנים יהודיים לובשי שחורים, מגיעים למשק להתחלק באין ירושה, מפרים את השלווה ואינם תורמים דבר. הם כן משתלטים על המסחר המקומי, אבל כל זה מתואר במשפטים קצרים ומדכאים.



המלחמה (מלחמת העולם הראשונה?) מסתיימת וגברים צעירים חוזרים אל משקיהם. במקום לקדמם בברכה על חזרתו של כוח עבודה, כולם, ובעיקר כולן, חוששים מחזרתם, מהפחד שינקמו בנשים שלכאורה בגדו, בארוסות שהתירו קשר ובאווירת האנרכיה הכללית שתשתרר. זה אכן קורה ויחד עם ההדרדרות במשק, הנפילה היא כללית וההתפרקות בסופו של דבר מתרחשת.



כרגיל, ספר מרתק, אפילו אם בקצב איטי יותר מהרגיל בספריו המאוחרים של אפלפלד. קסום.”