הוא יהיה בן שלושים החודש, וזה מופרע בעיני, כי כשהכרנו והתאהבתי בו הוא היה בן עשרים, ועכשיו הוא כמעט בן שלושים ואני עדיין אוהב אותו, למרות שהוא בן-אדם אחר לגמרי ממה שהיה אז, ובטח גם אני, וזה ממש מדע בדיוני שהגבר שנהיה ממני אוהב את הגבר שנהיה ממנו, ושהגבר שנהיה ממנו אוהב את הגבר שנהיה ממני, ואף-על-פי שזה נשמע כאילו עשינו החלפת זוגות בינינו לבין עצמנו, יחסים פתוחים זה לא, כי יחסים פתוחים זה משהו שבחיים לא היה עובד אצלנו: לא אצל מי שהיינו ולא אצל מי שאנחנו עכשיו, ויש להניח שגם לא אצל מי שנהיה בעוד עשר שנים, למרות שברגע של חולשה הבטחנו זה לזה, שאז, בגיל ארבעים המופלג ובלי נדר, נעלה באוב את מי שהיינו בגיל עשרים ואת מי שהיינו בגיל שלושים ונארגן לנו אורגיה משפחתית חביבה, שעם קצת מזל לא תסתיים במחלקה סגורה.
אני זוכר אותו בן עשרים, תמים וביישן וחסר-ביטחון כבננה לפני הקטיף, שלא יודעת אם תגמור כמחית גרבר על סנטרו של זקן חסר-שיניים, או כסלט פירות טריים שננגס בפיו של שחיין מוצק איברים. אני זוכר גם את עצמי אז – איש כוחות הביטחון עם אוזניה שמשמיעה לו רק את עצמו, ויהירות ע"ש ניקולאי צ'אושסקו. על הנייר התאמנו כמו כולסטרול לחולה לב, אבל הוא אהב אותי ואני אהבתי אותו והשמש זרחה לנו מהתחת עד שהכל התפוצץ ורבנו את הריב הקשה הראשון שלנו, בגלל שהוא הכין לי לאוניברסיטה סנדוויץ' עם חומוס ועגבניה, ואני שונא סנדוויץ' עם חומוס ועגבניה, וגם אמרתי לו את זה יותר מפעם אחת, אבל הוא לא הקשיב, אז זה מגיע לו שצעקתי עליו שהוא אידיוט, ומגיע לי שהוא עזב אותי כי אני דיקטטור, ומגיע לנו שחזרנו, כי זה עשה רק טוב שלי ירד קצת הביטחון ושהוא קיבל קצת יותר ביטחון, ולמרות שהפכנו לאנשים קצת שונים, פתאום התאמנו קצת יותר.
והיה גם העניין הזה של מגע שלא לצורך יחסי מין, שאני לא ממש עודדתי במשך תקופה מסוימת, ואם לדייק ממש שנאתי את זה, או לפחות חשבתי שאני שונא, והאמת שזה ממש עלה לי על העצבים שהוא מחבק אותי ומלטף אותי ומנשק אותי או סתם נוגע בי במקרה בכתף בלי שביקשתי, כי בניגוד לי הוא דווקא אהב מאוד לנגוע ולחבק, וזה ממש הרג אותו כשהייתי נרתע בבהלה בכל פעם שהידיים שלו היו מתרחבות לעמדת חיבוק, או כשהשפתיים שלו – שהן הכי סקסיות בעולם – היו מתקרבות אלי למרחק נשיקה, והוא היה צועק עלי שאני לא נחמד אליו, ושבטח אני לא נמשך אליו יותר, ושזה פוגע בו, ושהוא לא יכול ככה. אז החלטתי לעשות מאמץ וללכת לקראתו, ובכל פעם שהוא רצה לחבק אותי, כי נראיתי לו חמוד פתאום או משהו, נשמתי עמוק והסתרתי את האימה שניבטה מעיני, ונתתי לעצמי להיבלע בין זרועותיו, בהתחלה שנייה-שתיים ואחר-כך דקה שלמה, ואחרי חודש-חודשיים התחלתי לחבק אותו ביוזמתי, עד שהיום אני אפילו לא צריך להזכיר את זה לעצמי, כי רוב הזמן זה בא לי לגמרי טבעי.
זה כמובן יהיה שקר לומר שכל שינוי התקבל בברכה, ושכל גבר חדש שפתאום נהיה מאיתנו התקבל בשמחה למיטה. כשהחלטתי יום אחד שפירסינג בפטמה זה ממש אני, הוא אמר שאין לו בעיה עם זה, והוא רק מקווה שזה לא יפריע לי אם בכל פעם שאוריד את החולצה הוא יחטוף צמרמורות ועוויתות בלתי-נשלטות. כשהוא חזר אלי מאוסטרליה עם זקנקן גותי מבחיל זכרתי את הפתיחוּת שגילה בדרמת הפירסינג, והודעתי לו בהתחשבות אין קץ שיש לו שעה לגלח את הלכלוך מהפנים, או שאני תוקע פירסינג בפטמה, בלשון ובזין (שלו).
ועדיין לא השתחררתי מטראומת משבר גיל עשרים ותשע שלו, כשיום אחד הוא החליט שהוא עדיין צעיר ואוהב מסיבות, למרות שהוא בחיים לא אהב מסיבות, וקנה פלטפורמות, וחולצת "עד הפופיק" באריסטו שמט, ומכנסי פלסטיק שחור בקאמרון, וג'ל, וזינק מתודלק מדי יום בשלוש בלילה למרכז רחבות הריקודים בעיר, והעיר אותי בשש בבוקר כדי להזדיין בלי להתקלח לפני, כי סקס וזיעה הולכים נורא טוב ביחד לדעתו, ושזה ממש הוא, הוא החדש, האותנטי, ואז מה אם אני לא אוהב את זה, אני אלמד לאהוב את זה, ושאחרי הזיון נלך לאפטר-פארטי.
אבל מה שקרה בסוף זה שרק אחרי שבוע ירדה לו הנפיחות מהפלטפורמה שהוא חטף בראש, כי יש גבול לכמה שבן-אדם יכול להשתנות בשש בבוקר.
אבנר ברנהיימר, "אתה אוהב אותי" (חרגול פלוס)