מדוע יש עדיין אנשים הבוחרים בפסיכואנליזה – זו הקרויה אצל פרויד "ריפוי בדיבור" כאשר קיימות תרופות רבות המטפלות בסימפטומים של מצוקה נפשית במהירות גדולה בהרבה? בשאלה קשה זו עוסקת אליזבת רודינסקו בספרה, תוך כדי חקירת מה שהיא רואה כ"חברה דיכאונית", חברה הלוקה במגפה של מצוקה, חברה המגיבה על מצוקה זו בהישענות גוברת והולכת על תרופות מרשם. כשהיא רחוקה מלערער על יעילותן של תרופות חדשות כמו פרוזאק, זולופט וויאגרה – בהקלה על סימפטומים של אינספור מצבים מנטליים או עצביים, היא טוענת שהשימוש בתרופות מעין אלה אינו מצליח לפתור את בעיותיהם האמיתיות של המטופלים. רודינסקו רואה באיש הנוטל ויאגרה מבלי לתהות לרגע מדוע הוא סובל מאין אונות, ובאישה המקבלת תרופות אנטי דיכאוניות כדי להתמודד עם אובדן אדם אהוב – עדות עצובה. לחברה האחוזה בדיבוק של יעילות ולהוטה למנת הסם המידית שלה. לטענתה, ה"הריפוי בדיבור" והפרמקולוגיה אינם מייצגים רק גישות שונות לפסיכיאטריה, אלא גם השקפות עולם שונות. החיפזון לטפל בסימפטומים הוא עצמו סימפטומטי לתרבות דיכאונית, שבה מצומצמת החשיבה להזרקת נוירונים, והתשוקה אינה אלא הפרשה כימית. בניגוד לאלה, מעידה הפסיכואנליזה על חירות של האדם ועל כוחה של הלשון. הספר " מדוע אנו זקוקים לפסיכואנליזה בימינו?", שסגנונו נגיש ותכליתו הנה לשכנע את הקורא הלא מומחה שהתחום הפרוידיאני עדיין תקף, ראוי לתשומת לבם של כל מי שיש להם עניין אישי או מקצועי בבריאות הנפש.
