“ואם לא בא לי לכתוב על הספר?
ואם אין לי מה לכתוב?
ואם אלון דיכא אותי באמירה (האמיתית) שזה בסך הכל אתר אינטרנט שיחלוף עם הרוח?
ואם אחרי שבוע עמוס שהיו בו גם פורים, וגם יום הולדת, וגם נסיעות ארוכות טווח, קשה לי לרכז ולמקד את מחשבותיי, ולשבת לכתוב שלוש מאות או חמש מאות מילים על ספר שסיימתי לפני שבוע ויותר?

אז לא.
מי אמר שצריך להאריך? או לסבך?
אפשר לכתוב בפשטות. מי שמכיר את דעותיי בנוגע לספרים, יודע עד כמה בעיני עלילה היא מרכיב חשוב ומהותי בכל ספר שהוא. יותר משהספר הזה הוא אמנות הראייה, הוא מהווה הדגמה לאמנות הכתיבה כאילו כלום לא קורה. וקורה. רוזי מתחילה קריירה כשחקנית קולנוע בגיל 17, ומתפרסמת. ג'מה אחותה מתעניינת בצילום ופחות מתפרסמת. רוזי מאבדת את הראייה שלה, ובעקבותיה למעשה את הכל. ג'מה מנסה לסעוד ולתמוך, אבל לא עומדת בפיתוי ומצלמת את רוזי העיוורת בסתר, בתמונות שנמכרות לצהובון. רוזי לוקחת את החבר של ג'מה. ג'מה כועסת. רוזי כועסת. המון המון חומר עלילתי. וכולו עובר בספר במין צורה מינורית-אדישה-אפתית, כאילו כלום לא קורה. בלקסיקון שלי, זה של פרשנות אמיתית למשפטים של כריכות אחוריות של ספרים, זו המשמעות של "רומן מהפנט ואינטימי". כזה שלוקח את העלילה, ולא עושה איתה שום דבר.

זהו. סיימתי. אפשר לוותר, בקלות.”