1


"מגאן, מישהו מחכה לפגוש אותך."
מגאן סלבי נאבקה עם הקשר של שרוכי הסינר שלה ונאנחה בעייפות.
"בבקשה תגידי לי שזה לא פאולו," היא אמרה כשהמלצרית השנייה, קרלה, הניחה ערמה של צלחות מלוכלכות על הדלפק.
"מי?"
"בעל הבית שלי."
קרלה קימטה את אפה. "איך הוא נראה?"
"נמוך, שמן, שיער שומני." היא כבשה צמרמורת.
"למה לו לבוא לכאן?" קרלה שאלה, עיניה מסגירות את סקרנותה, ומגאן משכה בכתפיה בהתחמקות.
"מי יודע? אבל אני לא מכירה הרבה אנשים אחרים בעיר הזו."
"טוב, ברור שזה לא הוא." האצבעות היעילות של קרלה התחילו לעבוד על הקשר. "האיש הזה הוא גבוה, בנוי היטב, שיער גלי והוא מבקש לראות אותך." היא שחררה את השרוכים וגיחכה. "למען האמת, הוא נראה נפלא. האם יש משהו – או מישהו – שאת לא מספרת לי עליו?"
"הייתי רוצה." מגאן פשטה את הסינר בחיוך זריז ומכיר תודה. "זה כנראה מישהו שאיבד את הארנק שלו."
קלרה הרימה גבות. "אז למה הוא לא שאל את אנג'לו?"
היא משכה בכתפיה. האמת היא שלא היה לה מושג מדוע גבר זר יבקש לראותה, והיא לא ממש רצתה לגלות. היא לא רצתה למשוך תשומת לב של גברים, מוכרים או לא. ועדיף שתמהר לטפל בגבר שמחכה לה עכשיו בחוץ.
היא עבדה כמלצרית בספולטו במשך שישה שבועות, והיא ידעה אינסטינקטיבית שהגיע הזמן לזוז הלאה. היא נהנתה מהידידות עם קרלה, ואנג'לו הבעלים של המסעדה הקטנה היה כמו דוד אוהב. היא רכשה כאן כמה חברים, אבל היא הרגישה צורך לחזור לנדוד, לפני שהכסף שלה ייגמר, לפני שמישהו יתקרב מדי. לפני שהעבר שלה ידביק את הקצב.
"אני אראה אותך מחר?" קלרה שאלה, ומגאן העמידה פנים כאילו היא לא שומעת. עדיף לא להבטיח.
"כדאי שאלך לפגוש באיש המסתורין," היא התבדחה וקרלה צחקה.
"אני כבר לא יכולה לחכות לסיפור שלך."
הצצה מהירה במראה של הבר גילתה כתם על חולצתה, ושערה שהיה אסוף בבוקר בפקעת צרפתית, היה עכשיו פרוע לגמרי.
"את נראית נפלא, יקרה." אנג'לו בן שישים ושלוש ומלא הומור, גיחך אליה. "יש לך פגישה?"
"לא," מגאן ענתה, וניסתה לחייך בקלילות. היא לא תכננה לצאת לפגישות בתקופה הנראית לעין. היא תחבה קווצת שיער מאחורי אוזנה – לא שזה עזר יותר מדי.
"להתראות מחר."
היא הנהנה, עדיין בלי להבטיח דבר, ויצאה החוצה.
האיש שחיכה מתחת לגגון המפוספס באדום ולבן של "הטארטוריה די אנג'לו" היה מרשים אפילו ממרחק. הוא לבש חליפה בצבע פחם, מחויטת היטב, וידיו היו תחובות בכיסי המכנסיים שלו, ומתחו את האריג של הז'קט על פני כתפיים מרשימות.
הוא הרים את מבטו כשהיא התקרבה, עיניים בצבע כחול-אפור נתקלו בעיניה. העוצמה הגלומה באותן עיניים – הכוח, ההכרה שבתוך המעמקים האפלים – גרמו לה לקחת צעד לא רצוני לאחור, בעוד לבה מחיש את קצב פעימותיו.
היא זיהתה אותו, כמובן, בתור הגבר שהתארח קודם במסעדה. מישהו חשוב בעולם העסקים, או שכך רמז מבטו של אנג'לו כשביקש ממנה להגיש לשולחנו של האיש ובן הלוויה שלו.
היא זכרה איך הגבר הזה התבונן בה קודם, עיניו רושפות. צורבות, מסמנות.
ידעניות.
כאילו הוא ידע מי היא הייתה. מה היא הייתה.
זה לא היה אפשרי, מגאן הבטיחה לעצמה, ובכל זאת מבט אחד מתחת לגבות הכעוסות שלו גילה לה שהגבר בחן אותה – ומיהר לבטל אותה – תוך דקות.
דעות והתרשמויות כבר נוצרו, והם עדיין לא החליפו מילה.
היא יישרה את כתפיה, ההבעה שלה מתקשחת מתוך אינסטינקט של שימור עצמי. היא עצרה במרחק מה מהמקום שבו צעד הלוך ושוב בחוסר שקט על המדרכה.
"רצית לראות אותי?"
"אלסנדרו די אגניו," הוא הציג את עצמו קצרות ושלח קדימה יד ללחיצה.
מגאן הגיבה בתנועה של הראש, והתנגדה לאינסטינקט – לתשוקה – ללחוץ את ידו. אצבעות ארוכות, חזקות, ציפורניים מרובעות. לא, היא לא רצתה לגעת בו. לא רצתה להזמין פיתוי גברי לתוך חייה.
"אני לא חושבת שאני מכירה אותך," היא אמרה, כי הוא עדיין נעץ בה עיניים, עיניו צרות, פיו קפוץ במה...? ביקורתיות? חוסר חיבה? בוז? מה שזה לא יהיה, זה לא מצא חן בעיניה של מגאן.
הוא הוריד את ידו, מחייך קלות למול הדחייה שלה.
"לא, את לא. עדיין לא. אבל אני מקווה שתכירי אותי בקרוב." פיו התעקל בחיוך קטן וזהיר שהשפיע על קצות העצבים שלה והגביר את הדופק שלה. "רציתי לשכור את שירותיך למשך הערב."
מגאן נרתעה למרות כוונותיה להישאר מרוחקת. המילים שלו הדהדו במוחה. לשכור את שירותיך. המשמעות של זה, ביחד עם התשוקה שהאפילה את עיניו, העיקול המזלזל מעט של פיו, הייתה ברורה מספיק.
היא הרימה את סנטרה, וזימנה את אומץ לבה. "שירותים? אני חושבת שאתה מדבר אל האישה הלא נכונה, סניור."
היה רגע של שקט טעון כשהתבונן בה בשאט נפש גלוי. "אולי אני טועה. אני צריך לשכור מלצרית לארוחה פרטית בווילה שלי." הוא הרים גבה, הומור ובוז מתערבבים בעיניים הכהות, הנבונות. "או שחשבת על שירותים מסוג אחר?"
ההשפלה צבעה את לחייה. הבטן שלה התנהגה כאילו היא מרופדת בקרח... או בחומצה. ועדיין מגאן התבוננה בו בקרירות, מסרבת להירתע. או לחוש שהורשעה בדין. "גבר זר מבקש לראותי באמצע הרחוב – רוצה לשכור את שירותיי. מה אני אמורה לחשוב?"
"אני לא יכול לשים את עצמי בנעלייך, אבל אני מניח שרוב הנשים לא היו חושבות מיד שראו בהן זונה בטעות."
"רוב הנשים לא היו נהנות מכך שמתבוננים בהן כאילו שהן חתיכת בשר," מגאן ענתה קצרות. המילה הדהדה במוחה. זונה.
סומק קל הכתים את עצמות הלחיים הגבוהות של אלסנדרו די אגניו, והוא הנהן קלות באישור. מגאן הכירה את הסוג שלו מספיק כדי לדעת ששום התנצלות לא תתלווה לכך.
"אני מצטער," הוא אמר והפתיע אותה. "את אישה יפהפייה וגברים איטלקים מעריצים יופי. חלק מהם ישירים יותר מהאחרים. אני מבטיח לך, אני רוצה לשכור אותך רק כמלצרית, בווילה שלי. זו מסיבה פרטית, ארוחה לשניים."
ללא ספק העמית לעסקים מהארוחה, מגאן הסיקה. היא ראתה איך העיניים המימיות שלו סיירו על דמותה, ואיך פיו הקטן התכווץ בתשוקה תאוותנית.
היא לא פחדה מהגבר ההוא.
היא פחדה מהגבר הזה.
פחדה מכוחו, מהשליטה חסרת המאמץ שלו, מהדרך שבה עיניו סרקו אותה מכף רגל ועד ראש... ומהדרך שבה הגוף שלה הגיב. נמתח, עקצץ.
היו לו פנים של מלאך, מגאן חשבה, עם העיניים האלו והשפתיים המעוצבות. לא הפנים של הכרובים התמימים ועגולי הפנים שראתה בציורי הקיר, אבל משהו בסיסי, יפה בעוצמתו. הלסת שלו הייתה מרובעת, עצמות הלחיים שלו מפוסלות. מלאך מסוכן.
היא הנידה בראשה. "למה אני?"
"אני רוצה בחורה יפה כמלצרית." הוא משך בכתפיו, בלי להתנצל. ללא בושה. "מישהי שתקל על האווירה, ותוסיף מעט אלגנטיות. זה לא רצון חריג."
מגאן נרתעה מעט בתגובה למילותיו. בחורה יפה. זה כל מה שהיא הייתה, כל מה שתהיה אי פעם. כל כך מעט, כל כך מרשיע.
"להקל על האווירה?" היא חזרה אחריו בבוז. "אני לא בדרנית."
"את לא?" עיניו צרבו אותה, וחיוך איטי עלה על פניו.
מגאן הסמיקה בכעס. אולי הוא לא ביטא את זה במילים, אבל היא ידעה מה הוא חשב. אולי אפילו למה הוא ציפה. "אתה לא מכיר אותי, סניור," היא אמרה בכעס מרוסן. "אתה לא מכיר אותי."
"לא, אני לא." עיניו חזרו בקרירות אל פניה. "עדיין לא. אז מה התשובה שלך? אני אשלם לך כפול ממה שאת מרוויחה אצל אנג'לו." היה גוון חסר סבלנות בקולו. "פי שלושה. אני בטוח שתמצאי לכסף שימוש." המבט שלו סקר אותה שוב, לוקח בחשבון את חולצת הטריקו עם הכתם של רוטב העגבניות, והחצאית השחורה שהייתה זולה ובלויה.
מגאן סירבה להיות מובכת. היא הייתה מלצרית, כמובן שהיא הייתה ענייה. כמובן שיהיה לה מה לעשות עם הכסף.
ובכל זאת, היא לא אהבה את הדרך שבה התבונן בה. כאילו הוא קונה סחורה, שירותים, וזולים למדי.
"נו?"
מגאן ידעה שהיא צריכה לומר לא. לא משנה מה שאלסנדרו די אגניו אמר לגבי שכירתה כמלצרית, היא ידעה שהיו כאן גם ציפיות אחרות. גבר לא היה מסתכל בה ככה אם כל הציפיות שלו היו שהיא תגיש לו מזון.
ועם זאת, אלסנדרו די אגניו לא נראה כמו גבר שהיה צריך לשלם עבור ההנאות שלו.
הבטן שלה נמלאה עצבים, לבה התמלא בספקות. היא לא ידעה איזה גבר הוא היה. היא לא הייתה בטוחה אם היא רצתה לגלות.
היא בהחלט לא רצתה ללכת לבדה אל הווילה שלו, ללא הגנה. פגיעה.
אלא אם כן היא מסוגלת להיות חזקה. אלא אם כן היא תוכל להפוך את זה לטובתה. לעבור את הארוחה, ולעזוב עם השטרות בכיסה וחיוך על פניה.
דבר לא ישנה את העבר.
לא משנה כמה תרחיקי לברוח.
"לילה אחד," מגאן הבהירה.
שפתיו התעקלו. "את רוצה יותר?"
"בהחלט לא," היא ענתה. "ממילא אני עוזבת את ספולטו."
"הדברים לא לטעמך?"
פיה של מגאן התקשח, עיניה התכהו בהחלטיות. "הגיע הזמן שאמשיך הלאה."
"אז תרוויחי פי שלושה בלילה האחרון שלך כאן," הוא הציע חלקות.
מגאן הרימה את סנטרה. "אולי אעשה זאת."
עיניו ננעצו בעיניה, ומגאן ראתה את הרעב שבהן שהפך אותן אטומות. היא ראתה ציפיות. סיפוק. המבט העמוק, הפרימיטיבי, שבו הכובש מתבונן בשללו.
והיא ידעה שלא משנה מה אלסנדרו אמר, הוא חשב שהוא מקבל יותר ממלצרית ללילה.
והאם הוא צדק?
לא. הפעם היא תוכיח מי הייתה באמת. מה היא הייתה.
ומה היא לא הייתה.
"כן, אני אעשה את זה," היא אמרה, הקול שלה יצא צורמני. "באיזה שעה אתה רוצה שאגיע? ולאן?"
"הווילה נקראת שלושת האלונים. היא נמצאת חמישה קילומטרים מחוץ לעיר. אני אשלח מכונית."
"לא." היא לא רצתה שהמכונית שלו תופיע בהוסטל המזוהם שבו התאכסנה עכשיו, והיא גם לא רצתה לקחת שום דבר נוסף מאלסנדרו די אגניו. "אני אגיע באוטובוס."
"האוטובוסים לא מגיעים לשם," אלסנדרו הודיע לה קצרות. "יש לי מכונית ונהג. תני לי את הכתובת שלך ואני אשלח אותו אליך בשעה שבע. נאכל בשמונה."
"זה לא משאיר לי הרבה זמן," מגאן מחתה. "עכשיו שש." באוויר כבר עמדה צינה קלה, שירדה מההרים כלחות והתגלגלה לערפל קל.
"סיבה עוד יותר טובה שאשלח את המכונית," אלסנדרו ענה, קולו לא מעודד התנגדויות. "תני לי את הכתובת שלך."
מגאן משכה בכתפיה. שיראה איפה היא חיה. זה היה עלוב, היא ידעה. אבל למי אכפת?
לה לא היה אכפת ולו בוודאי לא הייתה סיבה לאכפתיות.
"זה הוסטל ארבוס בצד המערבי של העיר," היא אמרה לו בקרירות. "בויה קמפלו."
פיו התהדק בביקורתיות. "אני לא מכיר את המקום."
"לא סביר שתכיר אותו."
"הנהג שלי יהיה שם אחרי שבע." הוא עצר, מבטו סוקר אותה, ללא ספק קולט את הכתם ואת שערה הפרוע.
"יש לך מה ללבוש?"
גבותיה התרוממו. "אני ממלצרת, זוכר? אני אמצא משהו מתאים."
"זו לא המסעדה," אלסנדרו הזהיר אותה. "אני מצפה ממך להתלבש... ולהתנהג... בצורה נאותה."
האזהרה צרבה. "קצת מאוחר למחשבות חרטה, לא?" מגאן אמרה, חיוכה זהיר. "כבר שכרת אותי." קולה הפך מחוספס יותר כשהוסיפה, "אני לא מתכוונת להופיע עם עקבים גבוהים וסינר תחרה בלבד, אפילו לא אם זה מה שאתה באמת רוצה – "
"תפסיקי את זה," אלסנדרו קטע אותה. "אמרתי לך, העבודה הזו כרוכה במלצרות בלבד. האם את לא סומכת עלי?"
מגאן כפתה על עצמה לפגוש את מבטו, לחוש בעוצמתן המהפנטת של עיניו. סומכת? איזו בדיחה. היא בקושי הכירה אותו, ואפילו לו הייתה מכירה אותו, היא יכלה לסמוך על עצמה בלבד ועל היכולת שלה להגן על עצמה. "האם יש איזו סיבה," היא שאלה בשקט, "שבגללה אני אמורה לבטוח בך?"
אלסנדרו התבונן בה בהרהור שקט. הוא משך בכתפיו והסיט את עיניו. "לא," הוא אמר אחרי רגע, קולו שטוח וחסר הבעה. "אין סיבה כזו."
מגאן הרגישה נפילה מסוימת. כמובן שלא הייתה סיבה כזו. היא עמדה להיכנס אל גוב האריות, ללא שום הגנות. כל מה שהיה לה היה הכבוד העצמי שלה וההחלטיות שלה להוכיח את עצמה, וכרגע זה ממש לא נראה לה הרבה.
"להתראות, אם ככה," היא אמרה אחרי רגע, ושמחה שקולה היה יציב. היא התחילה להסתובב, אבל אלסנדרו עצר אותה. הוא הניח את ידו על זרועה, אצבעותיו סביב פרק ידה, מושכות אותה לכיוונו.
מגאן התקשחה בהלם ובבהלה קלה. הלם בגלל שנגע בה, בגלל הדרך הפשוטה והרכושנית שבה משך אותה אליו. במחשבה ובכל זאת בזהירות. כאילו הוא כבר ציפה למשהו ממנה, כאילו כבר הגיע לו לקבל ממנה משהו.
הבהלה נגרמה בגלל התגובה שלה. היא לא התנגדה לו. היא הניחה לו למשוך אותה, רגליה נעו במגושמות, בחוסר אונים והובילו אותה קרוב אליו. הדופק שלה התגבר עם המגע הפשוט שלו על פרק ידה, כשהחזיק אותה. בעדינות.
הוא המשיך להחזיק בה, חיוך קל מרפרף על שפתיו, עיניו סורקות אותה, המבט שלו מלטף... ומעריך.
"אני לא יודע אפילו את שמך."
שפתיה נפערו בשקט ומוחה הסתחרר. "מגאן."
הוא הנהן. הוא שחרר את ידה, וחייך כשמשכה את זרועה בהתגוננות. "ניפגש בשבע."
רגליה של מגאן רעדו כשהתבוננה בו מתרחק. היא טלטלה את ראשה, והתאפקה לא לעטוף את עצמה בזרועות מגוננות. האם היא באמת הסכימה לעבוד כמלצרית? מדוע? זה היה אמור להיות כל כך קל פשוט לסרב.
לא, זה לא היה, והיא לא סירבה.
היא לא יכולה להתחמק מעברה, היא חשבה בקדרות. השיחה שלה עם אלסנדרו די אגניו הזכירה לה את זה. אם משהו יקרה הלילה, זה יהיה משהו שהיא מביאה על עצמה.