1


קייטי ציפתה שטוסקאנה תהיה מהבילה ומאובקת. היא ודאי לא ציפתה שתהיה יפה כל כך, ומבושמת בניחוח התבלינים המשכר מתחת לשמים הכחולים.
"מיס קארטר, מצופה ממך להירתם לפעילות במלוא המרץ. סניור אמאטו לא עושה הנחות לאיש, בעיקר לא למעצבת פנים!" אדוארדו השמנמן, בלבוש מהוקצע נטה קדימה והקיש על חלון הזכוכית שהפריד בינם לבין נהג הלימוזינה. הוא חילק הוראות קצרות באיטלקית והתיישב שוב לידה במושב העור בגון השמנת. "סניור אמאטו חייב להגיע מאוחר יותר הבוקר אל משרדו שבעיר, ובערב הוא משתתף בארוחה שמארגנת משלחת אוסטרלית. סדר יומו מתוכנן בדקדקנות עד לשנייה. בתור יד-ימינו בווילה אנטיקו, עליי לוודא שנגיע לשם בזמן."
"אני מצטערת שהטיסה שלי בוטלה. הייתי אמורה לנחות אתמול," אחזה קייטי באצבעותיה בתיק המסמכים שלה. דווקא היום נעצרה בעקבות אזעקת הביטחון. משׂרת החלומות הזו הייתה חשובה עבורה במיוחד. לג'יובאני אמאטו היה מוניטין של מיליארדר עולמי מתבודד. כאשר המרקיזה די סאן מרקו באופן אישי המליצה על קייטי כבעלת המקצוע הראויה לעצב מחדש את ביתו העתיק בצפון פירנצה, לא ידעה קייטי את נפשה מרוב אושר. הכל תוכנן עד לפרט האחרון. היא תכננה להישאר במילנו למשך הלילה, על מנת להיות בטוחה שתהיה רעננה וערנית לקראת הפגישה עמו הבוקר. אולם, כל תוכניותיה התמוטטו כמו מגדל קלפים. במקום להיות קרת רוח ואישה שלווה השולטת בעצמה, הייתה קייטי צוננת ועייפה מאוד לאחר שהות של לילה בשדה התעופה. כפות ידיה היו לחות בצורה מחשידה ולבה פעם בחוזקה. לא כך אמור היה להיות יומה הראשון בגן עדן.
עבודה במקום כזה לא כרוכה כלל בקשיים, כך חשבה לעצמה כאשר חלפו במהירות על פני אזורים כפריים מיושבים בבתי אבן קטנים ויפים עם גגות רעפים. לבסוף, עברה הלימוזינה השחורה והמבריקה של אמאטו בין זוג שערי הברזל המעוצבים העצומים. נהג הלימוזינה פתח את החלון ושמו נרשם אצל אנשי הביטחון. השערים נפתחו לאיטם בצייתנות. המכונית המשיכה בדרכה לאורך שדרה של עצי ליים. קייטי שאפה אוויר מלוא ריאותיה כאשר ווילה טוסקאנית קלאסית הגיחה אל הנוף במלוא הדרה. מימדיה היו קטנים רק במעט מארמון וינדזור.
בחור צעיר רגשני לבוש בחליפת ארמאני הופיע בפתח הבית כאשר המכונית התקרבה. הוא פתח את דלתה של קייטי רגע לפני העצירה, והתפרץ אל תוך נוחותה הממוזגת. החום אפף את קייטי כמו שמיכה תרמית.
"אלוהים, איזה מזג אוויר נעים," אמרה, אולם, צוות האנטיקו לא נבחר בזכות יכולתם לנהל שיחת חולין.
"סניור אמאטו יפגוש אותך במשרד הלבן, מיס קארטר," אמר לקייטי ראש המשרתים, ואז פנה אל אדוארדו. "היא מאחרת."
"תראה לי את הדרך וארוץ לשם," אמרה קייטי.
ג'יובאני עמד כשגבו מופנה אל הדלת. במשרדו דמוי הכנסייה השתרעו חלונות ארוכים מהרצפה עד התקרה כמו רקע לדמותו השרירית הגבוהה. מאותו הרגע, ידעה קייטי כי מולה עמד אדם בעל עוצמה שתיאלץ להתחשב בו. אישיות שתלטנית במכנסי פשתן מחויטים בגִזרה יפהפייה ובחולצה לבנה מחויטת, נד לעברה בראשו כמחווה של הכרות, בעת שנכנסה אל החדר. אז חזר להמטיר באיטלקית רהוטה לתוך נייד קטנטן צמוד לאוזנו. קייטי נאלצה להמתין עד אשר סיים את שיחתו לפני שהיה סיפק בידה להתבונן בו כראוי לראשונה.
"אני מקווה שלא הפרעתי לך, סניור אמאטו," אמרה והוא נפנה אליה ונעצר. מראה פניו היה כזה שגברים פחדו ממנו אבל נשים לא יכלו לעמוד בפניו. מבט אחד אל תוך עיניו האפורות העזות והיא עלולה ללכת לאיבוד בתוכן, ולא רק להיטמע בהבעת פניו. לרגע נדמה היה כאילו כל משקל העולם על כתפיו. אבל אז, העלו תווי פניו הנאים חיוך מתורגל.
"בכלל לא – מיס קארטר, נכון? זו הפתעה נעימה עבורי להכיר אותך. הקבלנים שעליהם ממליצה מִימה הם בדרך כלל נפוליטנים קשוחים!" אמר באנגלית רהוטה, בעת שהרים את ידו האחת וגרף באצבעותיו את השיער העבות השחור שלו. לא היה בכך כל צורך. העובדה שתספורתו הייתה קצרה דייהּ כדי שתישמר מסודרת ללא שימת לב מיוחדת, לא מנעה מבעדו את התנועה הזו. הוא כיווץ את כתפיו, והגִזרה של חולצתו רמזה על שרירים רבי עוצמה מתחתיה. אחר כך מתח את זרועו השמאלית באלגנטיות עצלה בעת שבחן את שעון הרולקס שענד על פרק כף ידו.
"נאמר לי שתאחרי, אבל חמש דקות? זה כלום." הוא שוב חייך ולרגע נדמה כמו היה משהו שטני באישיותו. "לפעמים אנשי הצוות שלי דואגים יותר מדי, אבל אני לא מתכוון למתוח עליהם ביקורת. כאשר הם עובדים ביעילות, ימי העבודה שלי עוברים בצורה חלקה. זה כל מה שאני מבקש."
קייטי עמדה שם והמילים נעתקו מפיה. הוא היה מקסים בהחלט, והתנהגותו הנוחה המשיכה גם כאשר הקיף את תחנת העבודה המשוכללת שלו והתיישב על הקצה מולה.
"שולחן עבודה יוצר מחסום בין אנשים, את לא חושבת?" הושיט ידו אל מאחוריו והרים ספל חרסינה שעליו היה מוטבע סמל הויולה, לגם מתוכנו ועיווה פניו בשאט נפש. "קפוצ'ינו קר שומר על כל הקפאין שלו אבל לא על ההנאה שבו. סלחי לי, אני מצלצל להזמין אחר."
קייטי הביטה סביבה ובחנה את המשרד רחב הידיים בעת שג'יובאני אמאטו צלצל אל המטבח. הפאר הדהוי של וילה אנטיקו בלט למראה. כל ציוד ההיי-טק שלו הושלך במרכזו של חדר נעים וחינני שקירותיו מתקלפים ושטיחיו מרופטים.
"אני חושש שלמטבח יש חדשות רעות, מיס קארטר. עליי לעזוב תוך עשר דקות על מנת להגיע לפגישה במילנו וסגני היעיל במיוחד מציע שלא נתעכב על כוס קפה." הוא גיחך ונענע ראשו.
"אר... כן – בסדר..." התחבטה קייטי. האיש הזה היה רציני באותה מידה שהיה נאה. ברור שהוקצב זמן מוגבל לקהל שאתו. "ובכן, אני קייטי קארטר..."
"אני יודע. הגעת עם מיטב המלצותיה של חברתי המרקיזה דִי סַאן מַרקוֹ. אני לא יודע עד כמה היא סיפרה לך, בכל אופן, את המקום הזה ירשתי מאבי לפני זמן לא רב. כאשר הוא התגורר כאן הִדרדר הבית למצבו העלוב כפי שאת יכולה לראות מסביבך. עתה, החלטתי כי הגיעה שעתה של וילה אנטיקו לפרוח שוב. אני רוצה לשחזר את הסטנדרטים הגבוהים שאפיינו את המקום בעבר, כך שיש להשליך את כל עקבות המגורים שלו בעת האחרונה. מחוסר זמן לעצבו מחדש, אני זקוק למעצב מקצועי. כל אנשי צוותי עובדים לפי הסטנדרטים הגבוהים ביותר. אני מצפה מקבלנים לגישה דומה." לרגע שקע בהרהורים כאשר רפרף בשפתיו ניצוצות של הנאה לעברה. "את יודעת, מיס קארטר, שכרגע הבנתי כי באיזה שהוא אופן אני מקנא בך. הנה את, כפי שסיפרה לי מִימה, אישה שהצליחה בזכות עצמה, שנאבקה לפלס לעצמה את דרכה למעלה משום מקום. את אחראית אך ורק לעצמך. כל אלו גורמים לי לתהות עד לאיזו נקודה יכולתי להביא את מפעלי אמאטו אינטרנשונל אילו התחלתי מאפס. נאמנות למשפחה ולמסורת הם הכוחות שמניעים אותי, ואין ספק שיש בי את יצר הקילר הדרוש כדי להגן על המפעל הוותיק, אבל מהן התכונות הדרושות כדי להתחיל מאפס, אני תוהה."
למשך רגעים מספר נעץ בה מבט מלא הערכה ובחיוך קליל עיקם את שפתיו. היא יכולה הייתה רק לנחש כמה הורס הוא יכול להיות במלוא עוצמתו, אולם, הבעת פניו הפכה מהר מאוד שוב רצינית.
"למען האמת, אני זקוק למקום שאליו אוכל לפרוש מחיי הציבוריים, מיס קארטר. אין לי כוונות לארח כאן, את האירוח אני עורך על היאכטה שלי או באחת מדירותיי שבעיר. אולם, כאשר ביקרה כאן מימה, מלאת התפעלות מתוצאות עבודתך בווילה אדריאטיקה, חשבה כי תצליחי לחולל פלאים גם במקום העתיק הזה. מעולם לא אכזבתי גברת ולא התכוונתי להתחיל בכך עם מימה. אז הרי את כאן," פרש לעברה ג'יובאני את ידיו במחווה של ברוכה הבאה.
קייטי לא אמרה דבר. היא ידעה כי לרבים מלקוחותיה היו רעיונות מוצקים לגבי מבוקשם. היא בהחלט ציפתה שאדם מצליח ועסוק כמוהו יגיש לה רשימת דרישות. היא המתינה שיִמנה אותן בשטף. במקום זאת, נותר עומד מולה והחיוך לא מש מעל פניו. הוא יכול היה להיות בעל העיניים הכי מדהימות בעולם, חשבה קייטי, אילולא דבר אחד. צבען אפור יונה, בעלות ריסים ארוכים והן היו מושלמות, אולם, מאחוריהן חבוי רמז לקדרות. מה זה היה, תהתה – כאב? חשד? תנועות הגוף שלו כאשר הזכיר את אביו רמזו במידת מה על איזה שהוא חיכוך שכנראה שרר ביניהם בעברו. מתחת ליעילות ולקלילות של בגדי המעצבים היו טמונים סודות. קייטי חשה בזאת.
שיחתם הופרעה עם הופעתו של אדוארדו שבא להודיע כי הגיעה השעה לצאת. ג'יובאני התרומם מקצה שולחנו, משך את הז'קט שלו מהמתלה שבארון והטילו ברפיון על כתפו.
"אני בקי במילנו, מיס קארטר. את מכירה את בניין אמאטו? מגישים שם תקרובת מצוינת." הוא פנה אל סגנו. "הגברת הצעירה ואני נמשיך את הפגישה בטיסה, אדוארדו. כאשר נרד במדרגות נעבור דרך אחד האזורים שדורשים עיצוב מחדש, מיס קארטר. לא נעשה בו דבר מזה לפחות שלושים שנה, למיטב ידיעתי."
הוא אחז עבורה בדלת הפתוחה והם עברו מהמשרד לאזור של אולמות ומעברים מעוטרים בלוחות עץ. קייטי נדהמה מהפאר של המקום ומגודלו. יידרשו לה חיים שלמים להתמצא בסביבה. היא הזמינה מקום לשהייה של שלושים יום בלבד. בקצה המסדרון הארוך אחז ג'יובאני בידיות הפליז המצוחצחות של זוג דלתות כפולות. משב רוח חמימה הכה בהם בעת שפתח את הדלתות. האוויר היה מהול בניחוח של דונג דבורים אשר הפיץ חומר ההברקה. קייטי הלכה בעקבותיו אל תוך חדר רחב ידיים. אלומות האור שחדרו מבעד לחלונות הגבוהים פגעו בלוחות הרצפה המבריקים בגוון זהוב עשיר כתוצאה מהברקה של מאות שנים.
"כאשר תיאלצי למצוא שוב את החדר הזה, זכרי כי הוא נקרא חדר העישון," השיב על שאלתה עוד לפני שהיה סיפק בידה לשאול.
"אם כך אתה מעשן, סניור אמאטו?"
הוא גיחך קלות. "לא. אבי סבי ראה אדריכלות מעניינת כאשר ביקר באנגליה במאה הקודמת. כאשר שב משם, הורה לאנשיו ליצור ארובות דומות לאלו שראה באנגליה. לרוע המזל, הן לא שואפות את עשן האש כלפי מעלה ולכן הוא תמיד מכה בחזרה למטה."
הוא החל ללכת לכיוון אח מעוטר בשיש שחור בצדו האחר של החדר. את רגלו האחת הציב על מגן האח והצביע על הקיר שמסביב לארובה, אשר היה מעוטר בלוחות עץ עתיקים שהדגימו את העץ המשפחתי של שושלת אמאטו. מעוטרים בשלטי גיבורים בשלל צבעים ססגוניים ודגלים שסימלו את הייחוס המשפחתי ירדו מן התקרה כמו נטיפי אצבעות. השמות נכתבו על גבי עלי זהב וליד כל אחד מהם היה שלט או כרזה מצופה באמאיל בצבעי המשפחה התואמים.
לאיש הזה יש היסטוריה מפוארת. קייטי תהתה מה הסיפור ההיסטורי שלו. היא לכסנה לעברו מבט והתכוננה לומר משהו כשהבחינה בעגמומיות ובכאב שניכרו בפניו. מבטו המדוכדך הוחלף מייד בחיוכו המקסים כרגיל. למרות הכל, קייטי הוכתה בתדהמה. היא הביטה לאחור ברצועות העץ בניסיון לראות מה גרם לארשת פניו הקודרת.
העץ המשפחתי היה עמוס כולו בעובדות ובדמויות. כל הסיפור ההיסטורי הכביר שלו שזור לנגד עיניה. סיומו בצד אחד בשם הזהב היחיד ג'יובאני פרנציסקו סאלוואטור אמאטו. סביבותיה המרשימות דחקו את קייטי למסקנה אחת. לאיש הזה אין רעייה ואין צאצאים – עדיין. ייתכן שמכאן נובעות כל דאגותיו, חשבה. אולי יש בזה יתרון כלשהו להיוולד כאנשים פשוטים כמוה, בסופו של דבר. ג'יובאני אמאטו נושא על כתפיו לבד את כל האחריות על המשכיות השושלת של משפחתו.
קייטי גילתה במהרה כי מסוכן להסיק מסקנות כלשהן לגבי מעסיקה החדש. הם לא הוטסו לעיר במטוס סילון פרטי, לעומת זאת, המתין להם מסוק בשדה התעופה הפרטי של האחוזה, מוכן להמראה. לאחר שסייע לה להיכנס פנימה, השתחל ג'יובאני לתוך מושב הטייס והצמיד לאוזניו את האוזניות.
"אני מופתעת מכך שמיליארדרים לא מביאים את העסקים אליהם אלא ההפך," הצליחה קייטי לומר, למרות הפחד הראשוני שהשתלט עליה. הוא לא השיב לה מייד, אולם הם התרוממו לאוויר בצורה חלקה למדי. אחר כך הִטה את המסוק על מנת לאפשר לה טעימה ממראה הווילה אנטיקו.
"אני עושה זאת משתי סיבות, מיס קארטר." הוא ריחף, הסתובב לאחור וטס בזיגזג מרשים מסביב לגגות האחוזה שלו. המסוק טס נמוך כל כך עד כי קייטי יכולה הייתה להתבונן לתוך הארובות המזוגגות שלהם, אילו לא נצמדה כל כך למושבהּ ונאבקה לשמור על שלוותה.
"הסיבה הראשונה היא כי לא משנה עד כמה הקשר הלוויני טוב ואיכותי, הוא לא יכול להוות תחליף ללחיצת ידיים. אנשים אוהבים להיפגש אתי באופן אישי. מי אני שאמנע מהם את התענוג?" בעווית של הגבה נעץ מבט חטוף שובבני היישר אל לבה. בזאת נרשמה לזכותו פגיעה ישירה. אין ספק שהוא ממיס את לבבות הנשים תמיד, אבל היא מעולם לא הלכה אחרי העדר.
הוא הטיס את המסוק במהירות לכיוון צפון-מערב.
"האם ההתנשפות הזו משמעותה שאת רוצה כי אאט, מיס קארטר?" בחיוך מאשר הוא ייצב את המסוק ואיזן אותו. "אל תדאגי. עדיין לא איבדתי אף נוסע."
קייטי, שעד כה ישבה מבועתת, התרווחה כעת והרפתה מעט מאחיזתה בריפוד.
"אמרת שהיו שתי סיבות, סניור אמאטו."
הוא גיחך לעברה בתענוג אמיתי מיוחד.
"אוו, כן..." ועשה פנייה חדה בלתי אפשרית, הנמיך שוב את המסוק לתנופה לאורך השדרה המרשימה של עצי הליים. "הסיבה השנייה היא שאני נהנה מזה, מיס קארטר."
קייטי התגברה מהר מאוד על חרדותיה מטיסה במסוק. עם הזמן אף הצליחה להעיף מבט לצדדים. להביט למטה היה עדיין אתגר גדול מדיי עבורה. היא תהתה אילו מעדנים הייתה עושה מכך אמהּ. קייטי העכברונת הקטנה, ששנאה תמיד כל סוג של מהומה מיותרת, גדלה וטסה במסוקו הפרטי של מיליארדר!
תמיהתה גברה כאשר התקרבו למילנו. במקום ברושים נישאו לגובה גורדי-שחקים מבעד לשכבה של עננים דקים.
"את רואה את זה? כאן המשרד הראשי של אמאטו אינטרנשונל." ג'יובאני הצביע על אחד הבניינים. כאשר התקרבו ראתה קייטי את האות H בלבן על גג הבניין. מתוחה וחרדה אחזה שוב בחוזקה בכיסאה כאשר ג'יובאני הנחית את המסוק לקראתה.
"הוא הוקם כתאגיד מקומי לפני מאות שנים," סיפר לה כאשר נחתו בשלום. "אחר כך סוחרים שחיפשו אפיק השקעה, פנו אל משפחתי. לאחר מכן העסקים השתפרו במהירות. בתחילת המאה הקודמת, יצרני המכוניות נאלצו להחליט כיצד לתדלק את מנועיהן. המשקיעים עמדו בפני ברירה דומה."
"אמאטו אינטרנשונל בחרה לתמוך בדלק?" שאלה קייטי והמארח שלה צחק בהסכמה. משפחתו, כנראה, בורכה במזלה הטוב מיליון פעמים במהלך הדורות, חשבה קייטי כאשר הלכה בעקבותיו אל מעלית היציאה. היא תהתה בינה לבין עצמה אם הוא העריך זאת. למרות היותו נוח לבריות שיערה קייטי כי סניור ג'יובאני אמאטו הצפין היטב את מחשבותיו האמיתיות.
הם נסעו אל מערכת חדרי ההנהלה במעלית מרופדת במראות זכוכית. קייטי לא ידעה לאיזה כיוון היה עליה להביט או אולי ידעה היטב לאיזה כיוון להביט אך התאמצה להחזיק מעמד ולא להביט לשם. השתקפותו של ג'יובאני אמאטו ניבטה אליה מכל הכיוונים. אם הפנתה מבטה לחזית, היה זה בלתי אפשרי להימנע ממבטו החודר. דמותו התמירה איגפה אותה מכל צד: אחת האמיתית והאחרת – ההשתקפות. גם אילו הביטה כלפי מעלה לא יכולה הייתה להימלט מנוכחותו, על אף שלא הייתה מורטת עצבים.
הם יצאו מן המעלית לשטיח מקיר אל קיר עבה ששערותיו בגובה הקרסול. קייטי אוטומטית העריכה את מחיר המותרות בלא פחות ממאה יורו למטר מרובע. העובדה שערכה הערכות וחישובים היא שקידמה אותה במהירות. אולי עבודתה באמת חדרה לכל תחום בחייה אם החלה לתמחר את סביבותיה.
קייטי הקפידה שלא לערבב את עבודתה בחיי המשפחה. עברה השפיע נחרצות על החלטתה לנהל חיים שקטים. העבודה הייתה הדבר העיקרי בחייה. הייתה לה היכולת לרצות אנשים באמצעות עשייה שאהבה. זה היה המרשם שלה לחיים מאושרים עד היום ואף תרם להצלחתה הרבה. היא החלה לעבוד בשבתות בחנות המפעל המקומית שלה כשהייתה בת ארבע עשרה. היא החלה לעבוד מתוך כוונה להימלט מביתה למשך כמה שעות בכל שבוע, אולם, מרגע שנכנסה לשם ביומה הראשון הרגישה כי הגיעה לגן עדן. מוקסמת מהצבעים ומהאריגים. מקטיפה אדומה עשירה ועד אריגי שיפון זרועים כוכבים מנצנצים, חנות המפעל סיפקה שחרור מה מהמציאות הקודרת של ניהול משק ביתה. חלומה של קייטי להגשים קריירה של מעצבת פנים הוביל ללימודים בקולג'. עם סיום לימודיה, פתחה משרד ייעוץ עצמאי משלה. והרי היא כאן, עובדת עם כמה מהאנשים העשירים ביותר ובעלי השפעה עולמית. אפילו עתה היא בקושי האמינה עד כמה שפר עליה גורלה!
זכויות היתר שבהן זכתה גבו את מחירן. לקייטי היה מוניטין של מעצבת דיסקרטית באופן מוחלט. היא לא סיפרה דבר, ויהי מה. היא יכולה הייתה להתעשר פי כמה אילו מסרה לעיתונות את הדברים שראתה ושמעה. אולם לדידהּ, הכסף לא היה חזות הכל. היא ידעה להעריך את ערכה היטב ואת התשלומים גבתה בהתאם, לא יותר ולא פחות מכך. כאשר מדובר היה במתן שירות לשביעות רצונו של הלקוח, עלתה לאין שיעור על מעצבים אחרים. הציטוט החביב עליה היה, "לעולם לא יהיה צפוף לאורך הקילומטר הנוסף." שמה הלך לפניה. היא העסיקה צוות אנשים שסייעו לה והקלו על עומס עבודתה. עם זאת, קייטי עדיין עשתה בעצמה את רוב הפרוייקטים החשובים. היא ראתה מה קורה כשמתקרבים יתר על המידה אל אנשים אחרים.
היא לא התכוונה לאפשר לאיש להרוס את חייה.
הקירות של אולם האורחים של ההנהלה היו מעוטרים בהגזמה. אמנות מודרנית צעקנית זועקת לתשומת לב מסביב לקירות מסוידים באדום. צד אחד של החדר היה עשוי כולו זכוכית. כמו קן של עיט הוא העניק למנהלים באמאטו אינטרנשונל מבט מלכותי על העיר למרחקים. היו שם הרבה מבטים נבוכים וחיוכים מדושני עונג באורח מוזר בעת שקייטי נכנסה בהתרגשות אל המשרד יחד עם ג'יובאני אמאטו. באופן טבעי הקפידה קייטי על שמירת מרחק של צעד או שניים מאחוריו והשתדלה לא להיראות. הוא לא סבל משום דבר מכל אלו. ג'יובאני הניח יד מגוננת על כתפה כאשר הוביל אותה קדימה והשמיע הודעה ישירה לפני פקידים כרסתנים שלכסנו לעברה מבטים תאוותניים.
"רבותי, מיס קארטר עומדת בראש חברה קבלנית. החברה תשפץ מחדש את וילה אנטיקו שלי, כך שעליה לקבל מושג על הטעם שלי. ייתכן שיש לי כישורים רבים, אולם, חסר לי הזמן לגלות אם עיצוב הוא אחד מהם. הבאתי אותה לכאן כדי לנצל את עזרתכם, ולהשתמש במשרדים האלה כדוגמאות למשהו שאני לא זקוק לו בחיי הפרטיים," הוא הקניט אותם בחביבות, והם הגיבו ברעמי צחוק.
"מיס קארטר תעבוד בצמוד אלי במשך החודש הקרוב, ותעמוד מקרוב על שיטות עבודתי ותנאיה." ג'יובאני המשיך, "על מנת לחסוך בזמן הבאתי אותה לכאן לפגוש את המזכירות."
המנהלים באמאטו אינטרנשונל המשיכו לגחך במבוכה, אולם נראו עתה בעלי מזג טוב, פחות מאיימים ולא גסים. בעולמם, היו הנשים שְׁפחות או לחלופין, יקירותיהם של הגברים. קייטי הניחה לג'יובאני להובילה על פניהם, והודתה על כי לבשה בגדי עבודה נוחים. חליפת המכנסיים השחורה שלבשה נראתה מאופקת למדי כמעט כמו לבוש של לוויות, אך עדיין היה עליה להתמודד עם מכלול מטריד של מבטים מלאי הערכה מצדם של המנהלים האחרים.
ג'יובאני אמאטו לא חלק עם המנהלים שעבדו אצלו את התחביב לנעוץ מבטים. קייטי ייחסה את התנהגותו לעובדה כי חש על בשרו מה פירוש להיות נערץ בצורה גלויה. כאשר הובילהּ לחדר המתנה גדול מאויש בעוזריו האישיים ובמזכירות, כניסתם עוררה התרגשות מה. כל אחת מן הנשים עצרה להתבונן בו. נראה היה כי כלל לא הבחין בכך, הציג את קייטי בשמחה כקבלנית החדשה שלו ואז הצטרף שוב אל עמיתיו. היא נותרה להתמודד לבדה עם אלפי שאלות. כל הבנות רצו נואשות לדעת איך נראה הפנים של וילה אנטיקו. חלקן השתתפו במסיבת צוות שהתקיימה בשטח הווילה בקיץ האחרון, אך אף אחת לא נכנסה ממש לתוך המבנים. קייטי הסבירה כי עד עתה ראתה רק את המשרד הלבן.
"תדאגי לספר לנו איך נראים חדרי השינה, את מסכימה?" רמזה לה סיניורה גאבו. היא הייתה דמות של מטרונית מאפירה, אבל זה לא מנע ממנה להסמיק ולצחקק עם כל השאר כאשר ג'יובאני אמאטו נכנס. "כל אישה ברשימת נשות החברה המובילות של הירחונים הנוצצים רוצה להיות מוזמנת לביתו, אבל מסתבר שלאף אחת לא ניתנה הזדמנות כזו."
פלישה, נערה דקת גו שהתבוננה מבעד למסך של תוספות שׂיער בלונדיני ארוך, הנהנה בארשת פנים חכמה. "כל מארחות החברה מנסות להיות מעורבות בנושא. שמעתי שדיבר על כך עם הבוס שלי גואידו – כל אחד רוצה למצוא לרווק המבוקש ביותר את אהבת חייו. קצת נמאס לו, אמר. הבעיה היא שיש מבחר מצומצם מאוד של נשים איכותיות המתאימות לו. כמובן, גבר כמוהו לא יכול להינשא סתם כך לכל אחת."
"מדוע לא?" התמימות של קייטי נתקלה בפרצי צחוק רועמים.
"משום שהוא רוזן, זו הסיבה! אף על פי שאינו משתמש בתוארו בעת עבודתו. הבחורה שאותה יישא ג'יובאני היפהפה לאישה תשתייך לאחת ממשפחות האצולה האירופית, אני משערת. אם כי לפי השיר שחיבר עיתונאי בעל טור קבוע בעיתון ובו תיאר כמה מהן, עדיף לטובתו שיבחר אחת מאתנו: 'הגובה מטר ארבעים כשהיא על עקבים, את מאה ועשרים הקילוגרמים היא נושאת בגאוות אצילים... '"
"זה דבר איום ונורא לכתוב כך!" נאנחה קייטי, בעת שהחניקה צחקוק של אשמה. "איש לא התלונן עליו?"
"לא, תארי לעצמך, אני בספק אם רבות מהן מסוגלות לקרוא." סיניורה גאבו התבוננה מעבר למשקפיה בעת שהידקה גיליונות נייר לערמה מסודרת. "זה לא מתפקידן של נשות האצולה, קייטי."
"הוא מעוניין בבתולה בעלת תואר אצולה עם מנת משכל גבוהה מהיקף החזה שלה, כנראה," תרמה פלישה מהגיגי לבה. "כולנו מקוות שיינשא במהרה. אין כמו חתונה!" נאנחה, וכל חברותיה הצטרפו אליה. "אבל לא נראה שיהיה לנו מזל. הוא מנסה לדוג בקרב נשים ידועות אשר כל אחת מהן חושבת שהיא תהיה הרוזנת הבאה, אבל הוא תמיד נזהר לא להשתהות זמן ארוך מדיי עם אף אחת מהן."
סיניורה גאבו הנידה בראשה. "הוא משקיע בכך עבודה רבה. החזקת ירושה כרוכה בקשיים רבים. הוא מעמיד פנים שקל לו, אבל זאת רק משום שהוא מעמיד את המוניטין של משפחתו לפני הכל. יש להודות לאביו, הרוזן הקשיש, שבזכותו כזה הוא בנו. על סיניור ג'יובאני מוטל להעלות את ערך רכושו שיועבר אחר כך ליורשיו, דבר שדורש עשייה רבה," סיימה את דבריה במנוד ראש מתחכם.
"לא יהיה לו למי להוריש את הכל אם לא יהיה אב בעצמו," השיבה קייטי.
היא כבר הייתה קצרת רוח להגיע אל הווילה והתחילה לתכנן את עבודתה. הנסיעה עם ג'יובאני למילנו הותירה בידה די זמן לגלות את העדפותיו ואת הסתייגויותיו. כמו כן, הזדמן לה לעמוד על קצב עבודתו ועל הלחצים הכרוכים בה. ניכר היה כי רווח לו כאשר עזבו את מילנו ועשו דרכם אל וילה אנטיקו. בטיסה חזרה הייתה קייטי הרבה יותר נינוחה.
"הזמן שביליתי במשרדך היה יעיל ביותר, סניור אמאטו. כמו כן, מצאתי שהמנהלים שלך מדהימים."
"הם אנשים טובים, אבל מוחותיהם נמצאים במכנסיים כשהם נתקלים בנשים יפות."
קייטי הסמיקה לשמע המחמאה ולא העזה להביט בו.
בדרך חזרה הביתה לא היו כל מפגני אקרובטיקה. ג'יובאני ייצב את המסוק במסלולו בדייקנות מרבית. אחר כך קם מתא הטייס כדי לסייע לה. הפעם היססה קייטי לפני שהושיטה לו את ידה. אילו חש במשהו בכלל, הרי שהיה זה בעיכוב שבתגובתה. הוא הושיט ידו כדי לתמוך בה, אחיזתו בפרק כף ידה הייתה איתנה ובטוחה. קייטי הרגישה שבטנה מתכווצת, אולם היא נשאבה ממקום מושבה באופן שאי אפשר היה לעמוד בפניו.
בייאושה ניסתה להתמקד בעבודתה.
"הנסיעה הייתה בעלת ערך רב בניסיון לחוש ולהבין את תנאי עבודתך, סניור אמאטו. התנסות ששודרגה קמעה על ידי השיחות עם הצוות שלך."
"וארוחת צהרייים," לכסן לעברה מבט שובב. "אני מניח שהבנות הראו לך את המסעדה הטובה ביותר במילנו."
קייטי הסמיקה שוב, מודעת למידה שבה מסתובבים חייו סביב יום עבודתו. "כולנו חזרנו בדיוק בזמן, סניור. אני תוהה, האם אוכל לבקר שוב באמאטו אינטרנשונל באיזה שהוא שלב במהלך העבודה ואולי להתבונן בשאר בניין המשרדים שלך?"
"למה שלא תאמרי ישירות שהיית רוצה בחוזה שיאפשר לך לעצב מחדש את כל הנכסים שלי, מיס קארטר?" שפתיו העלו חיוך מסתורי. "יש לציין שאת בעלת שאיפות גדולות עבור מישהי צעירה כמוך, את לא חושבת?"
קייטי שוב החליפה צבעים, אולם, הפעם שמרה על קור רוח. "נכון. לא אכחיש שהרעיון צץ במוחי. אבל שום דבר מעבר לכך."
"חשיבה טובה, להביט אל העתיד קדימה היא תכונה שלא תסולא בפז בעסקים האלו," הסכים עמה, לרווחתה של קייטי. הם חצו רצועה של כרי דשא שהפרידה בין מסלול ההמראה שלו לבין הווילה. הוא עצר וקירב ידו להתיר את העניבה ואת שני כפתורי חולצתו העליונים. הצצה חטופה לשׂיער השחור שבצבץ מתחת לצווארו, גרמה לקייטי לתהות מה עוד מסתתר מתחת לחולצתו הלבנה המוקפדת. היא נדהמה ממחשבתה יוצאת הדופן ובהשתאות שאפה מלוא ריאותיה אוויר. אז שמעה צחוק רך והביטה למעלה.
"אוי, אוי, מיס קארטר, זו הייתה הסמקה בתולית טהורה כמו של רוזנת. המרקיזה די סאן מארקו מעולם לא סיפרה לי שבעורקייך זורם דם של אצילים כאשר המליצה על עבודתך. אני מקווה שאינך אחת מקרובות משפחתה רודפות הבצע שמנסה את מזלה."
דבריו נאמרו בקלילות ולמרות זאת היכו את קייטי בתדהמה. היא לא האמינה שמישהו יכול להטיל אשמה כזו כלאחר יד. להדוף רודפי בצע היה דבר אחד, אולם, אין לאפשר לג'יובאני אמאטו להעליב את עובדיו.
"אני לא קרובת משפחה רודפת בצע של אף אחד! השגתי את העבודה הזו בזכות ולא בחסד," השיבה בחריפות. היא תוכיח לו, יהיה עליו לרדת מסוסו הגבוה כאשר יעמוד על חריצותה ועל יעילותה בעבודה.
"ואכן כך אני מקווה," השיב ג'יובאני בסיפוק. "אין לי זמן לפקח על כל תנועה שלך כשאת כאן."
"אני לא אאפשר לך לעשות זאת." קייטי הרימה סנטרה והישירה מבטה אל תוך עיניו, ומייד התחרטה על כך. הוא היה מהמם. לא הייתה מילה אחרת לתארו.
"מצוין. אני שמח שאנחנו מסכימים," אמר בשוויון נפש. במחווה שהורתה לה ללכת בעקבותיו, פסע בנחת אל עבר ביתו.