“עטיפת הספר קוראת לנו למבט קרוב אליה. נערה שעיניה קשורות, כנראה עלמה במצוקה, וגבר מבוגר הרוכן אליה. האם הוא תומך? האם הוא מציל? האם הוא תוקף? התשובה היא בעיני המתבונן, אבל היא חשובה להבנת הספר. הכנסתי את הספר לרשימה החמודה שלי "אמנות על הכריכה" משום שבחירה ביצירת אומנות לכריכת ספר ולא בסתם ככה איור גנרי מסטוק תמונות או בינה מלאכותית, היא אמירה. ובדרך כלל היא פרשנות אינטיליגנטית לספר. ובכן, התמונה הזאת היא פרט מתוך יצירה גדולה של הצייר פול דלרוש והיא נקראת "ההוצאה להורג של ליידי ג'יין גריי". בתמונה הגדולה רואים שהגבר בתמונה אכן תומך בנערה מכוסת העיניים שהיתה בת 17 ומלכת אנגליה למשך תשעה ימים, אבל תמיכת החסד שלו רק מרפדת את הדרך שלה אל הגרדום ואל המוציא לפועל של גזר הדין שמחכה בצד עם הגרזן הקטלני בידו.

יש לי משהו עם נכון ולא נכון בתקופה האחרונה. מעניין ומוזר שלקחתי יחד מספריית רחוב את "הסיפור הלא נכון" ואת "האיש הנכון". מעניין ומוזר. הספר יצא בהוצאת "קשת" שהיא הוצאה פחות מוכרת לדעתי בשוק הספרים והוציאה בעיקר ספרים של רם אורן. באתר סימניה אין לספר הזה ביקורות והוא כנראה אחד הנידחים בין 19 הספרים שכתבה גיל הראבן. איך אני יודעת לשלוף את המספר? כי בעוד צירוף מקרים מפתיע היא התראיינה למוסף התרבות של עיתון סוף השבוע, מצולמת לידה הספרייה היפה שלה ומספרת כיצד היא מרחיקה זה מזה ספרים שעלולים לריב ביניהם בלילה ולהפריע את שנתה. אז כן, גיל הראבן סופרת פורה, כבר כתבתי על כמה ספרים שלה כאן וברור שכשהזדמן לי עוד אחד מפרי עטה לקחתי לקרוא אותו.

בספר יש למעשה שני חלקים שכרונולוגית הפער ביניהם הוא בערך שלוש או ארבע שנים. בחלק הראשון הגיבור ושמו ינאי כהנוב עושה טובה לאחותו הפרודה והולך לאסוף את הבת שלה תום ממסיבת בת מצווה בדיסקוטק בנתניה, ובמפתיע נקלע לאירוע חריג באלימותו כאשר איש כלשהו נכנס לדיסקוטק, יורה בדיג'יי ולוקח את תשעים הילדים שנמצאים שם כבני ערובה. מלבד הדיג'יי שנפצע וינאי שנקלע במקרה למקום לא היו במתחם עוד מבוגרים וינאי מוצא את עצמו בעמדת המבוגר האחראי, במשא ומתן מבפנים מול החוטף בניסיון להבין את המניעים שלו, לנסות למנוע ממנו לפוצץ את המקום, ובניסיון להעביר מידע לצוותי החילוץ שנמצאים בחוץ. בחלק השני האירוע כבר הסתיים, עבר בשלום, וכך גם הילת הגיבור שינאי כהנוב זכה לה, ושלא הועילו לו בעסקי הגישור שלו. הילדים טופלו מפשית ורגשית והמשיכו בחייהם, או שכך לפחות ינאי חושב. עד שיום אחד אחת הניצולות, כבר בת חמש עשרה, צצה מולו בחדר המדרגות בבניין היוקרה הירושלמי שבו הוא גר.

זו ספרות ישראלית ולכן באופן טבעי נכנסת לתמונה הסיפורית כל משפחת כהנוב המורחבת. קצת הכרנו אותם בחלק הראשון, אבל בחלק השני הם באים במלוא עוזם ותסבוכיהם. אם בספרות חו"ל נוטים למקד את הגיבור ולכן הסופר עושה אותו ילד יחיד והורג את הוריו בתאונה כלשהי אי שם בעבר, או שולח אותם למרחק אלפי קילומטרים, בספרות ישראלית אין דבר כזה. וכך אנחנו פוגשים את תום, כמובן. את האחים שלה. את אמא שלה הילה, הלוא היא אחותו של ינאי, שהשלימה עם בעלה הבוגדני אביהו והם חזרו לחיות יחד. כמו כן נמצאות בתמונה טליה הרוחנית המעופפת המתנדבת במיזם צדקה של אחד עמוס, וגם ההורים. כלומר דבורה שהיא האימא של האחים ינאי, הילה וטליה וגם של עפרה שנפטרה זה מכבר. בעלה בנפרד אסא שגר באילת אבל עוד מרגיש נשוי לה, ואמציה המחזר שהיא מנסה להסתיר מהמשפחה. ינאי גרוש ללא ילדים, אבל גם גרושתו ואבא שלה מגיעים להופעת אורח. ואם זה נשמע לכם המון אנשים והמון שמות לזכור, אתם צודקים.

לתוך המערכת המשפחתית הרעשנית והסבוכה, אך סבוכה בנורמטיביות, ינאי מכניס את אסיה. ציפור פצועה שמגיעה מרקע קרוע בהרבה. למה דווקא למשפחה האישית שלו ולא לרשויות הרווחה? עם ינאי הפתרונים. ככה נראה לו נכון. היא רואה בינאי את הגיבור שיציל אותה, וינאי נכנס לתמונה בכל הרצון הטוב כדי לעשות את זה. השאלה האם זה מצליח נותרת פתוחה. אני אוהבת את הכתיבה של גיל הראבן ובעיקר את הישראליות שלה. הספר מתחיל בתור ספר מתח והוא קצבי וטוב, אבל החצי השני שונה לגמרי. אהבתי את ההבנה שזה לא שהגיבורים הולכים הביתה וחיים באושר ועושר, כי לכל אירוע יש אדוות שממשיכות ללוות עוד ועוד ולא עוזבות. עם כל מה שאמרתי, זה ספר פחות טוב מספרים אחרים של גיל הראבן, ולא פלא שלא שמעתי עליו לפני כן ושאין עליו ביקורות כאן. שלושה וחצי כוכבים כזה.”