פרק 1
סוד האהבה
היי, זה שוב אני, אֵיתן — זוכרים? איתן גולָן שאוהֵב את מיכלי החכמה והיפה והכי מקוּבֶּלת בכיתה. עבדתי קשֶה עד שהצלחתי להשׂיג אותה ולהיות חבֵר שלה, ועכשיו? עכשיו אני מרגיש שהכול עלוּל להתפָּרק בכל רגע. למה אני מרגיש ככה?
בגלל ויכוּח ששמעתי אתמול בבית. אני יושב עכשיו בכיתה, אבל לא מצליח לקלוט שום מילה של המורָה בגלל שהמוח שלי מלא בוויכוּח הזה שלא יוצא לי מהראש.
ההורים שלי רבו. מהחדר שלי שמעתי את הצעקות בסלון.
אבא צעק, "אני כבר לא יכול ככה. אני עוזב וזהו. זה סופי."
ואמא אמרה, "אולי תחשוב על זה עוד פעם?"
ואבא ענה, "שלא תנסי לשכנֵע אותי, חבָל על הזמן שלָך! אני עוזב. עַין וָו זַין בֵּית. עוזב! ושום דבר לא ישנֶה את דעתי!"
מאז ששמעתי את הדבָרים האלה, הם מתרוצצים לי בראש. בלילה לא הצלחתי להירָדם ועכשיו אני לא מסוּגל להתרַכּז בַּשיעור. זה נורא. אני לא רוצֶה שאבא יעזוב את הבית, אני לא רוצה שהורַי ייפָּרדו. אני מאוד אוהֵב את שניהם ולא רוצֶה להיפָּרד מאף אחד מהם. לא רוצה!
"איתן...איתן," מיכלי קֵירבה פּנֶיה אל אוזנִי ולחשה, אח… הָריח הטוב של השיער שלה. אני מכוּר לו.
"מה? מה?…מה?" התעשַתי לרֶגע.
"שמעתָ מה כינרת אמרה?" שאלה מיכלי והצביעה על המורָה המחליפה.
כינרת נראית כמו פילה בהריון, החֶדק שלה... כלומר, האף הארוך שלה בדרך כלל סתוּם ומנוּזל, והיא רוב הזמן חוזרת על אותן מילים:
"שיהיה שקט בכיתה! אם לא תשתקו אני קוראת למנַהלת! עוז, אתה מוציא אותי מדעתי, עֵדן, שֵב בַּמקום. לא! אסוּר לצאת לשתות!" ועוד כאלה מין איוּמים ואיסוּרים שעה שלֵמה.
"לא. לא הקשבתי. מה היא אמרה?" שאלתי את מיכלי.
"לא שמעתָ? היא מארגנת תחרוּת."
"תחרות?" כיוַוצתי את המֵצח.
"תחרות הזוג המוצלח ביותר." לחשה לי מיכל.
"שקט שם!" גערה בָּנו כינרת.
"המורָה, א…אני לא הבנתי, את יכולה לחזור על הפּרָטים של התחרוּת הזו?" מיהרתי לשאול.
"אני חוזרת בַּפּעם האחרונה," התעצבנה כינרת, "יש לנו ארבעה זוגות חבֵרים בכיתה — איָל וליטַל, עומרי ונוּפָר, ארז ואורית, ואיתן וּמיכל. אחרי חופשת הפסח נבחַן את ארבעת הזוגות ונבחר את הזוג המוּצלח ביותר."
"מה? איזו תחרות מוזרה," אמרתי מייד. "בשביל מה זה?"
"בסוף החופשה נשאל אֶתכם על היחסים בינֵיכם, ואתֶם תגלו לנו מה סוד החברוּת שלכם."
"סוד החברוּת?" שאלתי.
"כן, הרי ברוּר לכל הזוגות שדַי קשה לשמור על החברוּת, נכון?"
"כן," הינהנתי.
"יופי, אז כל זוג יחפֵּש את הסוד ששומר ומדביק אותם ביחד למרות הקשָיים."
"אני כבר יכול להגיד, לא צריך לחשוב הרבֵּה, התשובה היא — אהבה." אמרתי מייד.
"אהבה?" נעצה בי המורָה מבט מתפלא, "מה זו אהבה? מה עושים כדי לשמור שלא תתנדֵף ותיעָלם לה?"
אהבה עלוּלה להתנדף? אוף, זה נשמע מבהיל. אולי אצֶל ההורים שלי היא התנדפה ונעֶלמה, ובגלל זה הם מתגָרשים? ומה עם מיכלי ואיתי? גם אצלנו האהבה עלוּלה להיעלם ככה פתאום? אוף, זה מלחיץ. אני חייב לגַלות את הסוד ששומר על האהבה, חייב.
בהפסקה פניתי מייד אל מיכלי, לברֵר אם היא נבהלה כמוני.
"שמעתְ מיכלי? כינרת אמרה שהאהבה עלוּלה להיגמר." אמרתי מבוהל.
"איתן, אתה שוב מדבֵּר כמו תינוק, ברוּר שאהבה עלולה להיגמר. מה חדש פה?"
"רגע... רגע... אז מה צריך לעשות כדי לשמור עלֶיהָ?"
"אין לי מוּשׂג."
"מיכלי, תחשבי על זה, נו," נלחַצתי.
"מה יש לחשוב? או שיש אהבה או שאין, אני לא מבינה את הַתחרות המוזרה שכינרת הִמציאה. לדעתי, עומרי ונופר חברים הכי הרבֵּה זמן, ובגלל זה אֶפשר לקבוע שהם הזוג הכי מוצלח, וזהו."
"הם לא זוג מוצלח. הם זוג מוזר. כולם יודעים שהם חבֵרים, אבל אף פעם אי אפשר לראות אותם ביחד. נופר תמיד עם הבָּנות ועומרי עם עצמו ועם הכדור, אהוּב נפשוֹ."
"איתן, הם חברים כבר שנה שלֵמה."
"זה בּאמת המון זמן. מעניֵין מה סוד הדבֶק שמחזיק אותם יחד."
אם הייתי יודע את סוד הדבֶק שלָהם, הייתי ממהֵר להשתמש בו בחברוּת שלי עם מיכל. החברוּת שלנו נראית לי עדינה ושברירית והולכת למוּת כל רגע. כל מריבה, כל אי הסכָּמה, כל מבט עקוּם של מיכלי גורם לי לחשוב שהיא תכף תגיד לי שהאהבה מתה ושהיא רוצָה להיפָּרד. ועכשיו הפּרֵידה של הורַי עוד יותר הורסת לי את הביטחון; אני רואֶה שכּל יחסים, אפילו אם הם נראים לגמרי בסדר מבַּחוץ, עלולים להיגָמר, ככה... לפתע… פתאום!
"שמעתְ מיכלי? כנרת אמרה שהאהבה עלוּלה להיגמר."
פרק 2
חקירה כואבת
"לדעתי אין שום דבק כזה. ואם יש, זו לא בעיה לגלות מהו," אמרה מיכלי בביטחון האוֹפיָיני לה.
"איך נגַלֶה?" שאלתי.
"אחרי החופש, כשהמורָה תשאל את כולנו שאלות, עומרי ונופר יגַלו לכולם מה סוד הדבק שלָהם."
"אבל אני רוצֶה לדעת עכשיו, כדי שגם אנחנו נוּכל להשתמש בדבק הזה."
מיכלי צחקה. "למה? אתה מרגיש שחסֵר לנו דבק?"
"קצת," גיחכתי.
"טוב, תקשיב, לדעתי אין שום סוד. אבל רק כדי שתהיה רגוּע, אני מוכנה לשאול את נופר."
"מצוין. ואני אדבֵּר עם עומרי. אני בטוּח שאחד מאיתנו יצליח להוציא מֵהם את סוד הדבק."
"אם בכלל יש סוד כזה," אמרה מיכלי.
ראיתֶם? היא תמיד חיֶיבת להגיד את המילה האחרונה, וּלערעֵר לי את הביטחון.
"אני הולך לחקור את עומרי כבר עכשיו," אמרתי, והֵעפתי מבט לכיווּן עומרי ששיחק כדורגל במסדרון. נפרדתי ממיכל והתקרבתי אליו.
הוא בעט את הכדור אל הקיר, וכשהכדור חזר אליו הוא מיהר לבעוט שוב שוב. ילד היפר־אקטיבי שכמוהו. כל החיים שלו מתאמן… מתאמן, כאילו רוצֶה לכבוש את העולם, להיות שחקן הכדורגל הטוב מכולם. עומרי הוא הילד הכי תחרותי שאני מכיר, הוא מוּכן להתאמֵן שעות, לדרוס חברים — העיקר להיות תמיד במקום הראשון.
איך אצליח להוציא ממֶנו את הסוד? אני יודע. פשוט אגַש אליו ואשאל אותו ישר ולעִניין. ככה, לגמור עם זה וזהו. יש לנו בסַך הכול ארבעה ימים עד חופשת פסח. בימים אלה אלמַד את סוד הדבק. ואחר כך אשתמש בַּדבק הזה במשֶך כל חופשת הפסח. אתקרב אל מיכלי, וכולם יִראו שאני ומיכלי צריכים לזכּוֹת בִּפרס הזוג המוּשלָם.
"היי עומרי, רציתי לשאול אותךָ משהו," קראתי.
עומרי לא הפסיק לבעוט בכדור.
"עומרי, תקשיב רגע," ביקשתי.
"מה?" שאל עומרי. הוא הִפנה אלַי מבט מבולבל, וכשהכדור חזר אליו, הוא בעט בו לכיווּן שלי במקום לכיוון הקיר. הכדור פגע לי ישר בבטן. התקפלתי לִשניים. לא יכולתי לדבֵּר.
"אוי, זה לא היה בכוָונה," אמר עומרי.
"אוווו," הרגַשתי שהנשימה נֶעתֶקת ממני.
"מה אתה רוצֶה ממני? לא התכוונתי," צעק עלי עומרי.
"אאאההה," נאנקתי שוב.
"מה אתה בּוכֶה? זו אשמתךָ! למה התקרבתָ אלַי בכלל?!!!"
"אחחחח…" הצעקות שלו כאבו לי יותר מהמכָּה.
"אוהו, איזה בכיין, כדור כזה קטן, ואתה מיילל כמו חתול פצוע," אמר עומרי, הרים את הכדור והחֵל לצעוד לכיוון הכיתה לקול מנגינת הצלצול.
הסתכלתי אחריו. ראיתי הליכה גאָה, שַחצָנית, ג'ינס יוקרתי לָבוש ברישול, חולצה צמודה שמדגישה את הגוף החטוּב, שיער מבריק ומסודר. אוף, איזה ילד מעצבן!
בהתחלה חשבתי לוותֵר על הרעיון של חשיפַת הסוד. אבל במחשבה שנייה, הרגַשתי עכשיו עוד יותר סקרן. איך ילדה חמודה כמו נופר הולכת עם ילד כזה?
