1


זה היה יום מאי מושלם, לחתונה בריביירה היוונית.


השמיים היו תכול אינסופי, עם תפזורת קלה של עננים לבנים תפוחים. השמש השתקפה בעליזות על הקירות העבים של הכנסייה הלבנה הזעירה של הווילה, מזגגת את גג הרעפים, שעה שהים האגאי ומקדש פוסידון נצנצו ברקע. גם הטמפרטורה הייתה מושלמת, נעימה וחמימה, בלי חום מכביד או לחות.


במצב שגרתי, כלה הייתה נרגשת ביותר מתנאים כה מושלמים, אך קסיאני לא הייתה כלה שגרתית. היא אפילו לא הייתה אמורה להיות הכלה.


היום היה יום חתונתה של אחותה. הטקס וקבלת הפנים היו אמורים להתקיים בווילה ההיסטורית של דיימן, לחוף הים בסוניו. אך השכם בבוקר, הגיע כריסטופר דוקאס להחלטה הקיצונית, להחליף בין הכלות ללא ידיעת החתן, לכן קסיאני עמדה כעת מחוץ לדלת העץ של הכנסייה וחיכתה לסימן שלה להיכנס, שעה שקשרים התפוצצו בבטנה והפכה לפרפרים תזזיתיים.


ייתכן מאוד, שזה לא ייגמר בטוב. היא ציפתה שהחתן יפנה לה את הגב באמצע הטקס וינטוש אותה בכנסייה הזעירה.


החתן לא היה טיפש.


החתן היה אחד האנשים החזקים ביותר בעולם, והוא לא ישמח לגלות שהוליכו אותו שולל.


קסיאני עצמה לא נהגה להוליך גברים שולל.


היא הייתה הדוקאסית הצעירה מכולם. הכי פחות מרשימה, בכל מובן אפשרי. אך כשאביה דחק אותה לפינה הבוקר, היא הסכימה לתוכנית שלו, להתחתן עם דיימן אלכסופולוס, לא מפני שבכך תציל את אביה, אלא מפני שבכך תציל גם את עצמה.


הנישואים לדיימן יהיו פתח המילוט שלה. היא תברח מביתו של אביה. היא תברח משליטתו של אביה. כמו כן, היא תקבל את קרן הנאמנות שדודתה המנוחה הקימה עבורה, קרן נאמנות שתעניק לה מידה כלשהי של חופש ועצמאות כספית.


ראוי היה גם לציין שבזכות החתונה היום, אביה יתייחס אל המעשה שלה כאל הישג. גם אם פירוש הדבר היה שהיא מחליפה גבר שתלטני אחד באחר, כי בגיל עשרים ושלוש, היא הרגישה בשלה לעשות צעד ולהיות מישהי, מלבד קסיאני דוקאס הסתמית, הגוצה וחסרת ההשראה.


הנישואים לאיל הספנות העשיר כקורח, דיימן אלכסופולוס, לא ישנו את המראה שלה, אבל הם ישנו את מה שאנשים יחשבו ויגידו עליה. אנשים ייאלצו לראות בה מישהי חשובה, עלוב ככל שזה יהיה.


הנבלנית ניגנה בתוך הכנסייה, ואביה – נמוך, מוצק, בעל שיער מאפיר סמיך – שלח לה סימן קצר רוח. קסיאני כבשה אנחה. אביה ממש לא חיבב אותה. כילדה קטנה, היא מעולם לא הבינה את הקור שלו, כי את אלקסיס הוא פשוט העריץ, אך כשגדלה ולמדה להבין את העולם, היא הצליחה לחבר בין החלקים.


כריסטופר לא היה גבר נאה, והוא רצה לזכות באהבה. בהערכה. עושר היה רק דרך אחת לזכות בהערכה. ילדים יפים היו דרך נוספת. ובעוד שאלקסיס הייתה העתק של אימן המנוחה – אימן, שהייתה דוגמנית מצליחה לפני שוויתרה על הקריירה שלה, כדי להינשא לאיל ספנות אמריקאי יווני – לרוע המזל, קסיאני דמתה לאביה וירשה הן מבנה הגוף שלו והן את לסתו החזקה. לא מה שאישה רצתה, בתור בת לדוגמנית מפורסמת.


קסיאני נשפה, בקול שריקה מדכא. המחשבות האלו לא עזרו. ההערכה העצמית שלה – שאף פעם לא הייתה גבוהה – שקעה מרגע לרגע. פתאום, אביה היכה באצבע צרידה.


נראה שהגיע הזמן.


הפרפרים חזרו וידה רעדה, כשהיא אחזה בזרועו של אביה. הוא עצר לסדר את הינומת התחרה הכבדה שלה, כדי להיטיב להסוות את פניה.


קסיאני הרגישה חרדה איומה, ועם זאת גם רוגע משונה. ברגע שהם ייכנסו לכנסייה, לא תהיה דרך חזרה. אלקסיס אכזבה את אביה. אלקסיס אכזבה את כל המשפחה. קאס לא תעשה דבר כזה.


לשם שינוי, היא תוכל לעשות משהו שיביא תועלת לעסקי הספנות הנרחבים של אביה. היא רצתה לעבוד בדוקאס ספנות, מאז הייתה בכיתה ב'. היא אפילו למדה מנהל עסקים ומשפט בינלאומי באוניברסיטת סטנפורד כדי להיות בעלת ערך, אך אביה סירב להעסיק אותה או אפילו להקשיב לרעיונות שלה. הוא היה מיושן עד כאב והאמין שערכה של אישה הוא בבית, בהולדת יורשים, עם עדיפות ליורשים זכרים.


אחרי עשרים ושלוש שנים של חוסר תועלת, אחרי עשרים ושלוש שנים כמקור למבוכה, היא עזרה לאביה, עזרה לו באופן משמעותי, כשהצילה אותו מפשיטת רגל ומכל ההשפלה והבושה הנלווים.


קסיאני הרגישה מועצמת. היא נשמה עמוק, זקרה את סנטרה ופסעה את הפסיעה הראשונה שלה, לתוך הכנסייה האורתודוכסית היוונית בת ארבע מאות השנים. לקח לעיניה רגע להסתגל לפנים הקריר והחשוך, ואז היא איתרה את החתן לפניה. הכנסייה הייתה באמת זעירה וכללה רק חמש שורות של ספסלים, משני צדדיו של המעבר הצר.


דיימן מייקל אלכסופולוס עמד בקדמת הכנסייה, מול המזבח והכומר. ברגע שקסיאני הבחינה בבעלה לעתיד, היא לא יכלה להסב את מבטה. בחליפה שחורה רצינית, הוא נראה אפילו יותר מאיים, מכפי שנראה אתמול בסוויטת הווילה. היא לא ידעה אם זה בגלל גובהו או רוחב כתפיו, אך היה בו קיפאון מסוכן שעצר את נשימתה.


הוא חושד במשהו?


האם הוא כבר ניחש שהיא לא הכלה הנכונה?


קאס הייתה מכוסה בהינומה כה כבדה, עד שהתקשתה לראות מבעד לתחרה הלבנה העבה, אך הוא לא היה טיפש ולא יידרשו ממנו מאמצים רבים, כדי לאמוד את מידתה ואת גזרתה ולהבין שהיא בשום אופן לא יכולה להיות אלקסיס, המפורסמת מהאינסטגרם. אלקסיס הייתה ההפך מקאס, בכל מובן שאפשר להעלות על הדעת. אפילו בנעלי העקב הגבוהות הבוגדניות, קסיאני נותרה נמוכה, גזרתה השמנמנה עטופה בבגדים תחתונים הדוקים ביותר, כולל המחוך המיושן, ההכרחי כדי להשתחל לשמלתה של אלקסיס, וזה אחרי שהוספו לשמלה קפלים והאמרה קוצרה באופן דרמתי.


"הוא יודע," מלמלה.


"הוא לא," סינן אביה. "ומאוחר מדי להיתקף ספקות. את לא יכולה לאכזב אותי."


גוש מילא את גרונה. היא לא תאכזב אותו. היא לא יכולה.


היא לפתה את זרועו ושמרה על סנטר זקור. הדרך היחידה להתמודד עם זמנים מאתגרים, היא לצלוח אותם. לא תהיה שום נסיגה. לא תהיה שום פאניקה. היא תדאג שזה יעבוד. היא תמצא דרך להשביע את רצון בעלה. היא תאחד את שתי המשפחות. והיא, פטרה קסיאני, תהיה זו שתעשה את זה, לא אלקסיס, ולא אחיה הפלייבוי, ברנאבאס, שרחש למשפחתו כל-כך מעט אהבה, עד שאפילו לא טרח להופיע לחתונה.


היא מסוגלת לעשות את זה. היא מסוגלת.


השאלה האמיתית הייתה, האם הוא יעשה את זה?


ברגע שכריסטופר דוקאס נכנס לכנסייה עם בתו, דיימן ידע שמדובר בבת הלא נכונה.


הוא ראה אותם מתקרבים – כריסטופר הדובי עם בתו העטויה הינומה כבדה, מתנדנדת בנעלי העקב שלה – והתקשה להאמין לחוצפה של האמריקאי.


נראה שפעם נוספת, כריסטופר בחר במוצא הקל. במקום למצוא את אלקסיס הסוררת, כריסטופר פשוט החליף בין בנותיו והציג את הצעירה במקום הבכורה.


מי עושה דבר כזה?


איזה מין גבר, מתייחס לבנותיו כאל בקר?


דיימן הרגיש זעזוע – הלם, אי-אמון – כשכריסטופר שם את ידה של בתו הצעירה בידו, מוסר את ידה ליד המזבח, כמו שה לעולה. אפילו דיימן, שהיה חסר רחמים בעסקים, ידע להבדיל בין הולכת שולל לבין בגידה. וזאת הייתה בגידה.


זה לא שהוא נזקק לכלה שנראית כמו מלכת יופי, אך הבת הצעירה לא הייתה אלקסיס והייתה סיבה שהוא בחר באלקסיס.


אלקסיס דוקאס הזוהרת, המלוטשת, השאפתנית, התאימה לו במראה ובטמפרמנט. היא תתמודד בחן עם מצבים חברתיים, והיא תהיה מארחת מעולה, כישורים שהוא ידע שאשתו תצטרך, כי הוא שנא התחייבויות חברתיות וסירב לקחת חלק בכל קרקס כזה. אלקסיס אהבה את אור הזרקורים. היא אהבה תשומת לב. היא תוכל לייצג אותם באירועים חשובים ואף אחד לא ירגיש בחסרונו. למה שירגישו בכך, כשיש להם אותה?


הוא לא רחש שום חיבה לאלקסיס, אך היא הייתה זו שהוא רצה, והוא לא הציע לה נישואים בלי לדעת בדיוק מה הוא מקבל – הן חוזקות והן חולשות. אלקסיס ניהלה סגנון חיים מעורר קנאה. היא הייתה אשת החברה הגבוהה. היא יצאה למסיבות בכל המועדנים הכי טובים. היא לבשה את הבגדים הכי טובים, ישבה בשורות הראשונות של תצוגות האופנה הגדולות ביותר. החיים שלה היו רצף של הזדמנויות צילום, אך לאורך אירוסיהם הוא הניח לה להמשיך כמנהגה, כי ידע שברגע שתהפוך לאשתו, היא תתמסד ותהפוך לרעיה ראויה.


הוא היה זקוק לרעיה ראויה, כזאת שמבינה את תפקידה בעולם שלו ושלא תבוא בדרישות רגשיות. הוא לא התעסק ברגשות. והוא לא סבל דרישות.


אך כעת אלקסיס נעלמה ולצידו עמדה דוקאסית אחרת לגמרי, ופתאום עלה בדעתו של דיימן, שאולי זו הייתה התוכנית של כריסטופר מההתחלה. אולי אלקסיס כלל לא התכוונה להתחתן איתו? אולי כריסטופר כלל לא תכנן למסור את אלקסיס האהובה שלו לדיימן?


אולי כריסטופר התכוון מההתחלה להפיל עליו את בתו הצעירה, זו שאותה הזכיר באגביות כברווזונת המכוערת לבית דוקאס.


הוא צריך לעזוב, בזה הרגע.


ובדיוק כשעמד לשמוט את ידה של הברווזונת המכוערת, היא הרימה את פניה, עד שמבטה הכהה מצא את מבטו דרך ההינומה שלה ולחשה, "אני מצטערת."


הם חתמו על טפסי הרישום, בחדר המבוא של הכנסייה. דיימן חרק שיניים ורתח מכעס, כשהתחוור לו שהחלק הנורא ביותר בזה – לא, לא הנורא ביותר, אבל עוד עובדה שלילית בקרב עובדות שליליות אחרות – הייתה שהוא אפילו לא ידע את שמה של אשתו החדשה. "אז עם מי התחתנתי, אם לא אלקסיס?" סינן, כשהכומר הגיש לו עט.


הינומת התחרה הארוכה שלה קופלה לאחור על קודקודה והיא העיפה בו מבט, אך מיהרה להסב אותו, משום שלא הייתה מסוגלת לפגוש במבטו הזועם. הוא הרגיש התכווצות בחזהו, כשהריסים השחורים הארוכים-עד-כדי-גיחוך שלה הושפלו והסתירו את עיניה.


"קסיאני," אמרה בצרידות.


כעסו הלך וגבר מרגע לרגע. אצבעותיו עקצצו מהדחף לרסק משהו – למשל את השולחן הצר או את קיר האבן הקרוב. "זה לא היה השם בטקס."


"לא, הכומר השתמש בשם הראשון החוקי שלי, פטרה, אבל אף אחד לא קורא לי פטרה. אני או קאס או קסיאני."


הוא חרק שיניים וכעס לא רק עליה, אלא גם על עצמו, משום שלא נטש את הטקס כשהיה יכול. מדוע הוא הניח להתנצלותה להשפיע עליו? למה המילים שלחשה מנעו ממנו לזנוח אותה שם ליד המזבח?


הוא לא ידע את התשובות לאף אחת מהשאלות האלו, ומצב רוחו הנוכחי לא אפשר לו לענות עליהן. "אל תחשבי שזה נגמר," אמר לקונית, אחרי שחתם את שמו והושיט לה את העט.


היא הביטה בו כשלקחה את העט, קמט קל בין גבותיה הקמורות, הבעתה מוטרדת. "אני לא חושבת ככה."


"זו הייתה התוכנית מלכתחילה, להחליף בין האחיות ללא ידיעת החתן?"


צבע הציף את לחייה החיוורות. "לא."


"אל תיעלבי, אבל לא רציתי אותך."


הצבע הוורוד דהה במהירות מפניה. שפתיה המלאות התהדקו, כשהיא נשמה נשימה איטית והצליחה לפלוט צחוק מעורער. "זה מובן."


"אני לא מנסה לפגוע."


באותו רגע, היא הרימה את סנטרה ופגשה במבטו. "לא נפגעתי."


בנסיבות אחרות, הוא כנראה היה מחבב אותה. היא הייתה ישירה וחכמה ורהוטה בדיבורה. אך זו לא הייתה שיחה סתמית. הוא זה עתה הולך שולל, והוא לא היה במצב רוח נדיב במיוחד. "אני לא אדם שסולח ושוכח."


הוא ראה צל חולף על פניה וכמעט ריחם עליה, אך כעבור רגע הצל נעלם והשאיר את הבעתה רגועה ומאופקת. "כמו שאתה יכול לראות, אני לא מישהי שתוותר על פרוסת עוגה או חתיכת שוקולד." אחר-כך, היא גהרה מעל הטופס והוסיפה את שמה, הינומת התחרה הארוכה שלה גולשת על כתפה, כמו מפל לבן. כשסיימה, היא התיישרה, זקפה את כתפיה והחזירה לו את העט. "נראה שלכל אחד מאיתנו, יש את הצרות שלו."


הוא לא ידע אם זה היה בגלל המילים שלה או התעוזה המגוחכת שלה, אך הוא הרגיש שטף של רגש עז – רגש לא רצוי – והוא משך אותה אליו בחוזקה, היטה את סנטרה לאחור ביד אחת ולכד את פיה בפיו. היא הייתה קטנטונת, בקושי הגיעה אל כתפו, וחמימה ורכה להפליא, ומשום כך נשיקתו הייתה קשה ופראית יותר. זו לא הייתה נשיקה שגבר מעניק לכלתו הצעירה, אך שום דבר בחתונה הזאת לא נעשה כראוי.


קסיאני התהלכה הנה והנה בחדר השינה המפנק של הווילה שבו התלבשה קודם, נושכת את מפרק אצבעה ומנסה להירגע.


הוא לא רצה אותה, והוא לא חיבב אותה, והייתה לה הרגשה שזה עדיין עלול להתפרק בכל רגע.


הנדרים יתמוססו, אם הנישואים לא ימומשו, והיא לא יכלה לדמיין אותו לוקח אותה למיטתו בזה הרגע. לאמיתו של דבר, היא גם לא רצתה להיות במיטתו, והיא נרעדה כשנזכרה בקור שהקרין, כשאמר לה שהוא לא סולח ושוכח.


היא לא הטילה בכך ספק.


וזו הסיבה שהסתתרה כאן, בחדר השינה. היא איבדה את האומץ שלה. איכשהו, היא מצאה הבוקר את האומץ הדרוש, כדי לתפוס את מקומה של אלקסיס בטקס, אך האומץ ההוא נעלם.


תודה לאל שהטקס היה קטן ופרטי. אף אחד מלבד המשפחה הקרובה לא נכח בו. עם זאת, קבלת הפנים הייתה גדולה, ומאות אורחים הגיעו בטיסה מכל רחבי העולם, כדי לחזות בנישואיהם של אלקסיס דוקאס ודיימן אלכסופולוס.


קסיאני חדלה להתהלך כדי להתקפל. היא רצתה להקיא, כשדמיינה את עצמה מופיעה לקבלת הפנים. האורחים יצחקו, כשיראו אותה. התחזות לאלקסיס בפרטיות, כשהיא מוסתרת מתחת לשכבות של תחרה עבה, לא הייתה כמו התחזות לאלקסיס, מול אלה שהיטיבו להכיר את אחותה.


קאס לא יכלה לראות את עצמה, מצטרפת אל דיימן על המרפסת לארוחת הערב או רוקדת או חותכת את העוגה. היא שכנעה את עצמה שהיא מסוגלת לעשות זאת – אך היא חשבה רק על הטקס והנדרים. היא לא לקחה בחשבון את האימה, שבהופעתה בציבור כאשתו החדשה.


אשתו.


רגליה של קסיאני קרסו והיא צנחה על קצה המיטה, שמלתה הנפוחה מתנחשלת סביבה, כפות רגליה כואבות מהנעליים המטופשות.


מה היא עשתה?


בעודה מנגבת דמעות, דלת החדר שלה נפתחה פתאום ודיימן נכנס לחדר.


הוא אפילו לא דפק. הוא פשוט התפרץ פנימה.


ראשה התרומם בחדות, שפתיה נפשקו בהפתעה, אבל היא לא השמיעה שום מחאה. ארשת פניו הפראית השתיקה כל דבר שאולי הייתה אומרת.


היא חיכתה שהוא יפצה פה.


הוא לא עשה זאת.


הוא רק לטש בה עיניים, והשתיקה הייתה כבדה מנשוא. רעד עבר בה.


הזמן הזדחל. השניות דמו לדקות. היא ניסתה לפגוש במבטו, אך לא הייתה מסוגלת לשאת כרגע את הבעת הבוז הנוקבת שלו. "בבקשה, תגיד משהו," מלמלה לבסוף.


"האורחים שלנו מחכים."


היא שוב דמיינה את מרפסת האבן, הגדושה בשולחנות מעוטרים במפות ובפמוטים נוצצים. קבלת הפנים הייתה פאלטה מתוחכמת של קרם, ורוד עתיק בהיר ולבן, וקסיאני לא השתלבה שם. זו לא הייתה החתונה שלה. אלה לא היו האורחים שלה. זו לא הייתה המסיבה שלה. "לא הייתי מסוגלת לרדת."


"אני אמור להעלות את האורחים אלייך?"


"לא. בבקשה אל תעשה את זה."


"את רוצה שאני אסחב אותך למטה?"


"לא." היא לא יכלה להביט בו. עיניה שרפו. המעשה שנראה הבוקר כה אמיץ והכרחי, נראה כעת כמו הרעיון הכי גרוע בעולם.


"קצת מאוחר מכדי להשתפן."


היא הרכינה את ראשה. "אני מסכימה."


השתיקה התארכה. החדר היה כה שקט, עד שהיא יכלה לשמוע את נשיפתו האיטית הנרגשת. "אם את מצפה לאהדה–"


"אני לא."


"יופי. הבאת את זה על עצמך."


היא התחילה לדבר, אך מייד סגרה את פיה והצמידה את שפתיה. הוא צדק, כמובן. איך היא יכולה לחלוק עליו?


"את לא יכולה לשבת כאן כל הלילה," הוסיף, כעבור רגע.


היא משכה בפנינה שהייתה רקומה לתוך החלק התחתון של שמלתה. "אני לא חובבת מסיבות. אף פעם לא הייתי."


"גם אם זו החתונה שלך עצמך?"


"כמו ששנינו יודעים, זו לא הייתה אמורה להיות."


"וכאן טמונה הבעיה."


היא פגשה בקצרה במבטו ונשימתה נעתקה לפני שמיהרה להסב את ראשה, הדם מציף את לחייה.


הוא הלחיץ אותה כל-כך. הוא לא דמה כלל לאביה או לאחיה. הוא לא דמה לאף אדם שפגשה מימיה.


"איך חשבת שזה יקרה?" שאל, טון קולו משתנה, פחות קשוח, כמעט מתון.


השינוי בטון קולו הפתיע אותה, אבל היא עדיין לא הייתה מסוגלת לדבר.


קסיאני נשכה את שפתה, מבלי שתהיה מסוגלת לענות.


"בכנות," דובב אותה.


היא משכה בכתפיה. היא שנאה את חוסר הישע העלוב הזה, שנאה להרגיש כמו כישלון. היא לא התחתנה איתו כדי להיות כישלון. "לא חשבתי על קבלת הפנים ועל האורחים. למען האמת, החלק הזה אפילו לא עלה בדעתי. חשבתי רק על הטקס... ואז..." היא התנשמה במהירות והרימה את ראשה כדי לפגוש במבטו. "...על השאר."


"ומה היה השאר?"


"להיות אישה ראויה." מהזיק הציני בעיניו, היא ראתה שלא האמין לה. "אני מבינה מה נשים עושות. באחריותי לדאוג לך–"


"אבא שלך אמר לך את זה?"


"אני אישה יוונית. אני יודעת למה גברים יווניים מצפים."


דבר מה במבטו הכהה והספקולטיבי עורר עקצוצים בעורה והקפיץ את הדופק שלה, והיא לא ידעה איך להתמודד עם כל-כך הרבה רגשות חדשים ומשונים במקביל.


"תמשיכי."


היא בלעה את רוקה במאמץ וניסתה לא להסגיר את רמת הלחץ שלה. "חוץ מלדאוג לך, אני אמורה לטפל בבית שלך... או בבתים שלך. אני אמורה ללדת לך ילדים. ואני מבינה ומקבלת על עצמי את המחויבויות האלו."


"אם כך, עושה רושם שאחת הבנות לבית דוקאס צייתנית."


"לאלקסיס ולי יש חוזקות שונות."


"היא אוהבת מסיבות."


"היא הייתה נהנית מקבלת הפנים, כן."


"ומהצלמים."


"המצלמה אוהבת אותה."


"מה אבא שלך עשה, כדי לשכנע אותך לתפוס את מקומה של אחותך?"


מצחה נחרש קמטים. "סליחה?"


"הוא איים עלייך? או שהוא השתמש בשוחד? איך הוא שכנע אותך להתייצב ליד המזבח ולעבור את כל... העמדת הפנים הזאת."


"זו לא העמדת פנים. אני התחתנתי איתך." היא עשתה אתנחתא והתעשתה. "מרצוני החופשי."


"אז התנדבת?"


"לא, לא התנדבתי. זה לא בדיוק תפקיד התנדבותי."


הוא השמיע קול מחוספס באחורי גרונו וקסיאני הוסיפה בשלווה, "אבל כשאבא שלי תיאר לי את ה... מצב... הסכמתי שזו בעיה ושהמשפחה שלי חייבת לך. זה לא יהיה בסדר, אם משפחת דוקאס תשפיל אותך. לכן הסכמתי למלא את מקומה של אלקסיס, כדי שהמיזוג של העסקים והמשפחות יוכל עדיין להתקיים."


"לא הייתה קדושה בשם קסיאני?"


"היא הייתה מחברת המנונים, לא כלה בתולה."


הוא נעץ בה עוד מבט ממושך. "אני אמור להיות אסיר תודה, שהכלה לבית דוקאס נכפתה עליי?"


היא התכווצה, אך סירבה להתעמק בעוקצנות שלו. "לא כופים עליך שום דבר. אתה יכול לבטל את הטקס הזה. מחר. מחרתיים. בעוד שלושה ימים." סנטרה התרומם. "כל עוד לא נממש את הנישואים, אתה רשאי לבטל את הנישואים האלה מתי שתרצה."


"זה מה שאת מקווה שאעשה?"


"לא. אמרתי את הנדרים היום ואני מתכוונת לדבוק בהם. אני מצפה שנממש את הנישואים הלילה."


"ואם לא מתחשק לי לקפוץ למיטה... איתך?"


גוש מילא את גרונה. היא ידעה כמה היא מאכזבת, בתור אישה. היא לעולם לא תוכל להשתוות לאלקסיס או להתחרות בה. אך היא עדיין הייתה אישה והיו לה רגשות. ותקוות. וחלומות. "אני אעשה את כל המאמצים, כדי לגרום לך לרצות בי."


המבט שהוא העיף בה נראה מהול בבוז, ואז הוא התרחק ממנה וחצה את החדר, כדי לעמוד ליד החלון שפנה אל הים ואל המקדש העתיק של פוסידון, שזהר באור זהוב בשמש השוקעת. הלילה, הובטחה עוד שקיעה מרהיבה. השקיעות בכף סוניו היו בסיס לאגדות.


"אולי עדיף שפשוט נבטל את העמדת הפנים, כבר עכשיו," אמר דיימן בגבו אליה, מבטו ממוקד בים.


"אולי," הסכימה ברוגע, שמחה שהוא לא רואה את לסתה הקשה ואת הפגיעה והתסכול שלה. "אני לא אראה בך פחדן, אם תעשה את זה."


הוא הסתובב אליה בפתאומיות. זעם רשף בעיניו. "אני מילאתי את חלקי," סינן. "אני השקעתי בדוקאס ספנות. אני פתרתי את הסיבוכים המשפטיים של אבא שלך. אני ויתרתי על הפילגשים שלי וחיכיתי בסבלנות ובהתנזרות לאחותך–"


"אין ספק, שזו הייתה טעות."


"את לא תורמת למצב שלך, חתלתולה."


"אני לא חושבת שמשהו יכול. כי אתה בוודאי לא רוצה באהדה שלי, נכון?" הוא לא ענה, והסנטר התקיף שלה הזדקר יותר. "אולי היית צריך לבלות יותר זמן עם כלתך לעתיד, כדי לוודא שהיא הכלה הנכונה."


"אביך הבטיח לי שאלקסיס היא הכלה הנכונה."


"ופה טמון שורש כל הבעיות שלנו. אתה סמכת על אבא שלי." שפתיה המלאות התעקלו, אך החיוך לא הגיע אל עיניה. "העולם חושב שאתה חכם מדי בשביל זה."


הוא התאבן ועיניו הצטמצמו. "זה לא משפט מחמיא מאוד, לשמוע מבת על אביה."


"או לשמוע מכלה על בעלה הטרי–"


"לא התכוונתי להגיד את זה."


היא משכה בכתפיה והתעסקה עם פנינה נוספת על שמלתה. "אני מציאותית, תמיד הייתי." קסיאני נשמה עמוק, לפני שהמשיכה בקול רגוע ומדוד. "ואני מכירה את בני המשפחה שלי. אני מכירה את החוזקות שלהם. אני מכירה את החולשות שלהם." גבותיה השתטחו והבעתה נעשתה מהורהרת. "אישית, לא הייתי נכנסת איתם לעסקים. ובהחלט לא הייתי נכנסת איתם למיטה. אבל אתה רצית את החוף המערבי של אמריקה הצפונית. אתה רצית את הספינות והנמלים וההסכמים, ועכשיו השגת אותם."


הוא חזר אליה, סוגר את המרחק בצעדים שקטים ומדודים. קסיאני ניסתה לא להתכווץ, כשהוא נעמד ישירות מולה, כה גבוה עד שהיא נאלצה להטות את ראשה אחורה, כדי לראות את פניו.


"את לא מעריכה אותי במיוחד," אמר בשקט.


הלב שלה פעם בקצב מכאיב, שעה שמשהו דמוי תשוקה התפתל בבטנה. הפרפרים חזרו, אך הם לא נבעו מפחד. "אני חושבת שהמעטת בערכה של משפחת דוקאס."


"לא ענית על השאלה שלי."


היא היססה רגע ארוך, לפני שהביטה בעיניו. "לא הייתי מתחתנת עם גבר שלא הייתי מעריכה."


הוא נעץ בה מבט ארוך יותר. "גם אני לא מת על מסיבות. נדלג על קבלת הפנים ונעזוב עכשיו."