זיגמונד פרויד לא רק חקר את נפשו של הפרט אלא גם את נפש האנושות והקבוצה הקהילתית. לקורא העברי ידועות יצירותיו הקאנוניות "טוטם וטאבו", "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני", "תרבות בלא נחת", "האיש משה והדת המונותאיסטית";
אולם לצד יצירות כבירות אלה חיבר פרויד עוד עשרות חיבורים קצרים ונפלאים, אשר חגים כלוויינים סביב החיבורים הגדולים ומעמיקים את הבנתנו אותם.
בספר זה קובצו כל המאמרים על תרבות, דת ויהדות שטרם תורגמו לעברית.
הקוראים ימצאו כאן עניין מיוחד בהערותיו האישיות ביחס ליהדות:
"מה שקשר אותי ליהדות - אני מודה באשמה - לא הייתה האמונה, גם לא הגאווה הלאומית, שכן מעולם לא הייתי דתי, אני התחנכתי בלי דת".
פרויד אינו כפוף בהכרח לזהות הלאומית או הדתית, אך תופס את עצמו כשותף לזיכרון היהודי ולמצוקה הנגרמת לעם היהודי בשל גילויי האנטישמיות שהלכו והחריפו בשנות חייו האחרונות.
כמו כן, במאמרים קצרים אלה פרויד רואה הזדמנות נוספת לחדד את משנתו בסוגיית התסביך האדיפלי ובסוגיית יחסו המורכב של האדם עם מיניותו.
בין המאמרים הבולטים בספר:
- מחשבות לעת מלחמה ומוות
- הטאבו של הבתולים
- על נוירוזת שטן במאה ה-17
-שקיעתו של התסביך האדיפלי
- לכבוד הפתיחה של האוניברסיטה העברית- נאום בפני חברי אגודת 'בני ברית'
-נאום בעת הענקת פרס גתה לפרויד
- הפרעת זיכרון על האקרופוליס