מ1974- עד 1981 ייצג יוחנן מרוז, מוותיקיו, בכיריו וטוביו של שירות החוץ, את ישראל כשגריר בבון. היתה זו ארץ לא קלה לדיפלומט ישראלי וגם תקופה לא קלה, שעל חודשיה האחרונים העיבה המחלוקת הפומבית בין ראש הממשלה שעבר, מנחם בגין, לבין קנצלר שעבר, הלמוט שמידט, אשר איימה להרוס את כל מה שבנה מרוז בשקידה ובכשרון בשבע שנות כהונתו. כיליד גרמניה וכמצוי בלשונה ובתרבותה, הכיר מרוז את הגרמנים לפני ולפנים. שנה אחת, בסוף שנות החמישים, גם נשלח לשם כסגן ראש ``משלחת ישראל`` וכיועצה המדיני. תחנות אחרות בקריירה שלו היו אנקרה, וושינגטון, פאריס וראשות לשכתה של גולדה מאיר כשרת החוץ. אחרי צאתו את בון שירת שנתיים כשגריר בשוויץ. בספר זה עושה הדיפלומט המחונן חשבון נוקב עם אישים ותופעות שפגש בגרמניה, והמלמדים על חריפותו השכלית ורעננותו הסגנונית של ``דיפלומט שכתב ספר מאוד לא דיפלומטי``, כפי שמציינת הוצאת אולשטיין שפירסמה את הגרסה הגרמנית בשם ``שליחות קשה``. שלמה שמגר - ``ידיעות אחרונות`` 7.11.86 ``...במשך 25 שנים עסק מרוז במישרות שונות ביחסים הגרמניים ישראליים ולכן יש מקום להרהורים כבדים כאשר בסופם של מאמצי שנים רבות אלה מתעורר הספק, ``אם כל זה היה לשווא``. כל מי שמסתכל רק בצדדים הטכניים של יחסי ישראל-גרמניה, ישתומם על סיכומו ביומו ומי שמבקר כגרמני בישראל, יחוש רק מעט הסתייגויות. נורמליות זו לכאורה עשויה להביא את הצד הגרמני למסקנה קלת דעת, שאין עוד מקום למבוכה 40 שנה אחרי המלחמה. לעומת זאת מצביע מרוז במרירות על הוויכוח בגרמניה סביב ל``שקר אושוויץ``, על טקס האזכרה (לחללי הצבא הגרמני) בביטבורג ועל עזות הפנים בה דורש הצד הגרמני את נירמול היחסים. ברצון טוב יתאפשר הרבה, כפי שמדגיש מרוז במפורש, אולם אין זו הנורמליות כביכול, המעמידה פנים של התחלה מחדש, משוחררת ממטען העבר, אשר במציאות אינה אלא פרידה גרמנית מעבר לא נוח, שההתבגרות עליו מטילים נוסף על כך הקרבנות היהודיים. התייחסות זו, אותה מכנה הקנצלר הנוכחי כ``חסד הלידה המאוחרת``, היא בלתי נסבלת גם בשביל צעירים גרמניים רבים. מרוז מתאר במפגיע, אילו תחושות מופעלות אצל הישראלי ע``י סוג זה של העדר היסטוריות``. ``פרנקפורטר רונדשאו``, 17.1.86