`בקיץ ההוא שבו התאהבתי ברועי גרתי עם קאי במגדלור, אצל סבא שלנו.`` כך נפתח סיפורה של מאי בת החמש-עשרה על הקיץ ההוא ועל פנימית המחוננים שבה היא חיה עם קאי, אחיה הצעיר. מאי מספרת על חברותיה לחדר, על האהבות והצרות שלהן ובמיוחד על אהבת הקיץ שלה לרועי, עוזר המציל, שהציל את אחיה קאי מטביעה. מאי גם מספרת על הוריה הגרושים: על אמה שנסעה לאוסטרליה, על אבא שהיא אוהבת למרות שאינו מקיים הבטחות ומאחר תמיד, ועל געגועיו הקשים של קאי לאמם. היא מספרת על סבא מקס, שהיה רב חובל וקאי רוצה ללכת בעקבותיו; ועל סבתא ארנסטינה, שהייתה בעבר זמרת אופרה ידועה, והורישה לה קול נהדר ואת בגדיה היפים, ועל חלומה ללכת בעקבותיה ואולי אף להיות במאית קולנוע. אבל אפילו בחלומותיה הפרועים ביותר היא לא יכולה לנחש מה הקיץ הזה מזמן להם. דרך עיניה הבוחנות והרגישות של מאי, מגוללת רות אלמוג, גם את סיפורן של נערות נוספות, איתן חולקות מאי חדר בפנימייה למחוננים. ומקרבת את הקורא לסיפורים שיש בהם ייאוש גדול ומשתק, בדידות וניכור, גילוי עריות, אנורקסיה, אבטלה ועוני אך גם חברות טובה, הפותח פתח לתקווה.
