בגידה
חושך. נקודת אור קטנה זהרה במרחק, מאות אלפי ליגות אולי מהמקום שעמד בו. הוא לא היה אמור לראות אותה בכלל, אבל מסיבה כלשהי ראה. ראה אותה היטב, כאילו הייתה הדבר המוצק והקבוע ביותר בעולמו. ואולי באמת הייתה. הוא החל לצעוד לעברה אך לא ממש צעד. הוא חש כאילו דרך על אוויר וריחף. הוא התקדם, אך הנקודה לא גדלה. הוא החל לרוץ אליה אך היא נותרה במקומה, רחוקה.
הוא התייאש לבסוף ונותר לעמוד במקומו בלי להניע שריר. הוא לא רצה לזוז. העולם שהיה בו הפחיד אותו. הוא היה כה אפל. הוא לא ידע מה מסתתר בחושך. הוא לא אהב את המקום הזה.
"אתה שייך לכאן," שמע קול מאחוריו. גִילְהַר התבונן בו בעיניים חסרות הבעה, ריקות מרגש.
"מה אתה עושה כאן?" שאל.
"אני הבגידה שלך," ענה. אבל אז כבר לא היה גילהר. הוא הפך לת'וֹר שאחז במֶג'וֹלְנִיר בידו האחת ובחרבו העתיקה באחרת. קסדת האבירים הייתה על ראשו, אבל מגן הפנים הורם.
"אני ההפסד שלך," קרא, ולפתע מָאִיב הייתה לידו והם התחבקו, הצמידו שפתיהם והתמזגו בנשיקה. הוא רצה לצעוק, אך הם נעלמו ואת מקומם תפס דַארְיֶיְת.
"אני הכישלון שלך," לחש הדרקון. הוא אחז בחרב זהובה שהייתה נעוצה בחזהו וכשך ארצה. גַאיוֹס תפס את מקומו.
"אני היורש שלך, הוּגוֹ," לחש והתפוגג באוויר.
המציאות החלה להסתחרר סביבו כמו ערפל מעוור. הדבר היחיד שנותר קבוע היה הוא עצמו, וכל השאר היה אשליה. היא סחפה אותו ואיתה נסחפו כל מחשבותיו.
גל קור שטף את גופו. קר כל כך, ששיניו החלו לנקוש והוא רעד.
ופתאום הרגיש משהו חם כנגד עורו.
יד... ואחריה מילה...
הוגו... הוגו... הוגו...
מילה...
הרוח הקרה שפרצה לחדר עם פתיחת הדלת העירה אותו משנת הסיוטים שלו. הצינה הפתאומית הקפיאה את עצמותיו.
הוא זינק במהירות למצב ישיבה וניסה לחדור במבטו את האפלה בעת שגישש בפראות אחר סכינו. אבל הייתה זאת רק מאיב והוא נשכב בלאות על המיטה.
"השתגעת?!" לחשה בתדהמה כשהבחינה שישן ערום כביום היוולדו.
לא היה לו מושג מדוע פשט את גלימתו ואת חולצתו בליל אמש. הוא התגלגל על צדו, חטף חולצה שנחה על הרצפה ולבש אותה במהירות.
"מה את רוצה, מאיב?" הביט בה בבלבול, "אמצע הלילה עכשיו."
"השמש עלתה לפני שלוש שעות, הוגו," נאנחה והתיישבה על קצה מיטתו. "ועשיתי לך טובה, צעקת מתוך שינה ואני מהמרת שלא חלמת על ציפורים ופרפרים."
הוא השפיל את מבטו.
"אני כבר לא מסוגל לישון בלי לחשוב על – "
"גם אני!" קטעה אותו, "אינני מפסיקה לחשוב עליו. אני מתגעגעת אליו כל כך שזה הורג אותי מבפנים."
השתיקה עטפה את שניהם, והייתה חזקה מכל מה שיכלו לומר. הוא הציץ בה. פניה היו חיוורות ושקיות שחורות נתלו מתחת לעיניה. חיוכה עדיין חימם את לבו אולם חסר את הניצוץ שתמיד קרן ממנה.
"בוא," קמה ומשכה אותו בידו, "אני רוצה לטייל."
"קר בחוץ," נרעד הוגו מעצם המחשבה.
"לא יותר מאשר בתוך לבי," אמרה בלי להביט בו.
הם הצטמררו לרגע כשהכתה בהם צינת הבוקר של ההרים, והחלו ללכת, קרובים כל כך שיכול היה להרגיש את הבל נשימתה. העולם הלבן שסבב אותו היה עוצר נשימה כתמיד. מבני השיש המפוארים של מַאנֶרְבִיַה הקיפו אותם מכל עבר, ומגדליה גירדו את קו הרקיע. בהמשך התמזגו הרי נגה חסרי הפסגות עם העיר בטבעיות מוחלטת.
שלג ירד כל הלילה והמשיך לרדת גם עתה. הם נאבקו בפרצי רוח פתאומיים והפתיתים הלבנים שהסתחררו מהשמים הקשו מעט על הראייה, אך הוגו לא התלונן. הוא אהב את הלבן הזה, את השקט והשלווה שבו, ואת היופי והפאר המיוחדים לו.
הוא ידע לאן יוביל אותם טיולם. כפי שקורה בכל פעם בשבועיים האחרונים שטיילו יחדיו, מצאו את עצמם מחוץ לעיר ופנו אל הצוק הגדול. שם, מטרים ספורים מהצוק הוקמה מצבת שיש קטנה, לציון מקום קבורתו של ת'ור.
יום לאחר מותו ירדה משלחת לרחבת השלג בתחתית המצוק ואספה את גופתו, את מה שנותר ממנה. מאיב בחרה לקבור אותו כאן, קרוב למקום מותו. היא חשבה שהיה רוצה בכך. הוגו לא התווכח, אף שידע כי אביר תור גילס מעדיפים להיקבר באחוזת משפחתם, לצד אבותיהם. הוא לא רצה להוסיף על צערה.
על שפת המצוק כרעה מאיב על ברכיה מול מצבתו של ת'ור ובראש מורכן נשאה תפילת ברכה לזכרו. הוגו הידק את אדרת הצמר סביב גופו ונשם עמוק את האוויר הקר. באופן מוזר העניק לו המקום שלווה. מגע קל ברגליו העירו משרעפיו והוא רכן לגרד מאחורי אוזניו של שלג-רך. הנמר החזיק משהו בפיו.
הבאתי לכם אוכל. צלצלו הפעמונים באוזניו והנמר שמט לרגליו את הארנבת שאחז בפיו.
תודה לך, אחי, אבל עדיף שתאכל אותה בעצמך. איני חושב שמאיב תסכים לאכול בשר נא.
כרצונך, אמר שלג רך והתמסר בשביעות רצון לטעם הבשר הטרי.
"איך אתה חושב שמרגיש גַאלִילֶיאוּס?" התקרבה מאיב אל הוגו.
אחרי שגילהר ברח עם שלושת אבירי הדמים שלו, נסוג פתאום גם צבא האָלוֹרָנִים שהקיף את המבצר בו התבצרו גאליליאוס והלגיונרים שלו. הנסיך הבכור הוביל את צבאו עד מאנרביה עצמה, שם התחוור לו גודל האסון.
"הוא לא איבד רק אח, הוא איבד את שניהם," לחש הוגו. "את אָמדֶיאְוּס הוא איבד לחרב, ואת סִילְבֶרוּס לאופל. הוא אדם חזק, אבל הוא עדיין רק אדם. אני לא חושב שהוא מסוגל להימצא באותו חדר עם סילברוס, לכן הוא דוחה את המשפט שלו, או אולי מקווה להשאיר את הטיפול בו לאביו."
"כולנו איבדנו חברים יקרים באותו יום," אמרה ברכות.
הוא נאבק ברצונו ללטף את שערה השחור, הרך, לאמץ אותה לחיקו ולאבד את עצמו בניחוחה.
"אנחנו צריכים לחזור," אמר ופנה ללכת," בטח כבר מחכים לנו בארמון."
הם החלו לחזור, מלווים הפעם על ידי שלג-רך שהתרוצץ בין רגליהם וניסה למשוך את תשומת לבם למעשיו. הוגו היה שקוע במחשבות. הוא הניח כי מאיב חשבה על ת'ור.
עד מהרה הגיעו השלושה לשערי מאנרביה ופנו אל ארמון ראשי העיר – חמשת המלאכים שנבחרו להנהיג את עמם. באולם האוכל המתינו להם כולם סביב שולחן ארוך, עמוס כל טוב. הוגו התיישב לי וְוֶיְלֶן, ומאיב תפסה את מקומה מולו.
"מה קורה?" שאל הוגו את ווילן.
"בינתיים כלום. אבל אחרי הארוחה הם רוצים לדון בהמשך הדרך."
לפתע קם גאליליאוס וביקש שקט מהנוכחים. "אינני מתכוון לגזול זמן רב מארוחת הבוקר שלכם, אך עליי לומר כמה דברים חשובים," אמר בקול יבש ולבו של הוגו נחמץ למראה פניו הכבויות ומבטו האדיש, "ראשית, מחר אצא עם הצבא חזרה לנֶקְסוּס, ואשמח אם יתלוו אלי נציגים מלארֶס וממאנרביה, כדי שנוכל לחתום על ברית בין עמינו ולתאם את מאמצינו נגד אלטרק וגילהר בפרט. הצלחנו להביס אותו בכך שהגענו לכאן וחשפנו את סודות העבר ואת כפפת הזעם, אולם כזכור לכם, אלטרק, אָלוֹרִיה וקַאפְּרִיה עדיין מהוות איום. גילהר עדיין שולט בהן ובידו כוח שקשה לדמיין. המלחמה רק החלה. אני מזכיר לכם כי לאחר הארוחה נתאסף באולם הכפפה."
גאליליאוס התיישב, או נכון יותר קרס בכסאו, והכל חזרו לעניינם.
הוגו נבר מעט בצלחתו אבל לבו לא היה באוכל.
"מה תעשה עכשיו?" שאל את ווילן בלי להביט בו.
"למה אתה מתכוון?"
"מצאת את בני מינך, אני מניח שתרצה להישאר איתם."
"אינני בטוח," ענה ווילן לאחר רגע מחשבה. "כל מה שרציתי היה לדעת אם קיימים אנשים כמוני, אבל אינני חושב שארצה להישאר פה. מקומי איתך. אנחנו הרי קשורים בנאמנות."
"אתה בטוח?" הביט בו הוגו.
"אני בטוח," החזיר לו ווילן מבט יציב.
דלת האולם נפתחה בפתאומיות, ולגיונר מבוהל התפרץ פנימה והצדיע כשהנסיך קם על רגליו.
"הוד מעלתו..." ניסה להסדיר את נשימתו.
"מה קרה?" האיצה בו הנסיכה דיאנה.
"הנסיך סילברוס נמלט, אדוני, איני יודע כיצד. השומרים נכנסו לתאו להביא לו ארוחת בוקר והוא לא היה שם. הקיר החיצוני היה הרוס."
פניו של גאליליאוס איבדו את צבען. "תמתינו לי באולם הכפפה," אמר לנוכחים ורץ לעבר הדלת.
הוגו לא התכוון להישאר מאחור ומיהר בעקבות הלגיונר והנסיך שחצו את הרחוב המושלג ונכנסו לבית הסוהר, שם התקהלו המלאכים שאמורים היו לשמור על סילברוס. תאו היה הרחוק מדלת הכניסה ובקיר החיצוני שלו נפער פתח גדול וניתן היה לראות דרכו את הרחוב המושלג.
"יש לך רעיון?" שאל גאליליאוס.
הוגו נענע את ראשו לשלילה וכרע ליד הלבנים שנותרו. "אבל מה שזה לא יהיה," אמר ומישש אותם בזהירות, "זה היה חזק מאד. חלק מהאבנים התפוררו. וגם שקט מאד."
"הוא בטח לא הספיק להתרחק," אמר גאליליאוס ופנה אל הלגיונר," אמור לגנרל פרדיננד שישלח יחידות סיור להרים ולעמקים. ומחלקה שתסרוק את הדרך ללארס. אנחנו מוכרחים לתפוס אותו. לא אניח לו לברוח אחרי מה שעולל."
הוגו בחן לרגע נוסף את האבנים וקם על רגליו. "אין לנו מה לחפש פה," אמר, "עדיף שנחזור לאולם הכפפה."
בצאתו מבית הסוהר כמעט התנגש הוגו במֶדִיאה שדהרה על סוסה. היא הצליחה לבלום כפסע ממנו והתנצלה במהירות.
"זה בסדר," קטע אותה הוגו, "לאן את ממהרת?"
"אני שבה ללארס," אמרה, "טָקָדַה שלח אותי לטפל בעניין דחוף במגדל השחור. אחד מהכוהנים הגבוהים של הקַארי חייב להיות במגדל."
"תיזהרי בדרך, ייתכן שאלורנים עדיין מסתתרים בהרים."
"תודה הוגו, אני אזהר." היא דרבנה את סוסה בעוד הוגו מיהר להדביק את גאליליאוס. הנסך זעם, לא היה קשה להבחין בכך, והוגו קיווה שגאליליאוס יוכל לפחות לשלוט בעצמו ולא יעשה משהו טיפשי. לפתע קפא על מקומו והסתובב במהירות, אך ראה רק את גבה המתרחק של מדיאה לפני שנעלמה מעבר לקרן הרחוב. מאז שפגש בה כינתה אותו בשם אחד בלבד, הזָרָז. מדוע עכשיו קראה לו בשמו הפרטי? הוא טלטל את ראש וגער בעצמו. זה לא אומר כלום. הוא סתם פרנואידי, זה הכול.
הם הצטרפו לשאר בני החבורה שהמתינו להם בכניסה לאולם הכפפה, עטופים היטב באדרות צמר וגלימות עבות.
"מה גיליתם?" שאל אוברי.
"כלום," אמר גאליליאוס בנוקשות, "אבל אנחנו נתפוס אותו, אל תדאגו."
"מדיאה לא אתכם?" שאל טקדה.
"הרגע נתקלנו בה," אמר גאליליאוס בפיזור נפש, "היא חוזרת ללארס."
"מה קרה?"
"היא אמרה שאתה שלחת אותה. משהו שקשור למגדל השחור," התעורר חשדו של הוגו.
"אני לא – "
הוא התקרב למכשף ולפת את כתפיו, "אז למה היא חוזרת לשם?"
"אין לי שמץ של מושג. לא שלחתי אותה חזרה."
"בשם האלים!" קרא הוגו וידע מה יראה עוד בטרם התפרץ לאולם. חושו הפנימי לא אכזב אותו גם הפעם. לא סתם קראה לו מדיאה בשמו הפרטי – היא לא ידעה את הכינוי שנתן לו זֶד הזקן. האפשרות העבירה צמרמורת במורד גבו.
שם, במרכז האולם הרחב, ניצב עמוד שיש לבן, ועליו נח ארון תצוגה מזכוכית ריק.
"כפפת הזעם!" קרא טקדה.
"מדיאה – "החל גאליליאוס לומר אבל הוגו היסה אותו בהינף יד.
"לא מדיאה גנבה את הכפפה."
"אז מי?"
אבל הוגו כבר לא שמע. הוא מיהר אל חבורת לגיונרים שעמדו ברחוב, לקח ללא הסבר את אחד מסוסיהם ודרבן אותו לעבר המצוק המתרומם. הוא ידע שאם לא יגיע למצוק בזמן, יברח הגנב עם הכפפה. לא הייתה זאת מדיאה, הוא היה בטוח בכך. החשד שקינן בו מאז פלשו האלורנים למבצר הפך לוודאות.

בגידה
חושך. נקודת אור קטנה זהרה במרחק, מאות אלפי ליגות אולי מהמקום שעמד בו. הוא לא היה אמור לראות אותה בכלל, אבל מסיבה כלשהי ראה. ראה אותה היטב, כאילו הייתה הדבר המוצק והקבוע ביותר בעולמו. ואולי באמת הייתה. הוא החל לצעוד לעברה אך לא ממש צעד. הוא חש כאילו דרך על אוויר וריחף. הוא התקדם, אך הנקודה לא גדלה. הוא החל לרוץ אליה אך היא נותרה במקומה, רחוקה.
הוא התייאש לבסוף ונותר לעמוד במקומו בלי להניע שריר. הוא לא רצה לזוז. העולם שהיה בו הפחיד אותו. הוא היה כה אפל. הוא לא ידע מה מסתתר בחושך. הוא לא אהב את המקום הזה.
"אתה שייך לכאן," שמע קול מאחוריו. גִילְהַר התבונן בו בעיניים חסרות הבעה, ריקות מרגש.
"מה אתה עושה כאן?" שאל.
"אני הבגידה שלך," ענה. אבל אז כבר לא היה גילהר. הוא הפך לת'וֹר שאחז במֶג'וֹלְנִיר בידו האחת ובחרבו העתיקה באחרת. קסדת האבירים הייתה על ראשו, אבל מגן הפנים הורם.
"אני ההפסד שלך," קרא, ולפתע מָאִיב הייתה לידו והם התחבקו, הצמידו שפתיהם והתמזגו בנשיקה. הוא רצה לצעוק, אך הם נעלמו ואת מקומם תפס דַארְיֶיְת.
"אני הכישלון שלך," לחש הדרקון. הוא אחז בחרב זהובה שהייתה נעוצה בחזהו וכשך ארצה. גַאיוֹס תפס את מקומו.
"אני היורש שלך, הוּגוֹ," לחש והתפוגג באוויר.
המציאות החלה להסתחרר סביבו כמו ערפל מעוור. הדבר היחיד שנותר קבוע היה הוא עצמו, וכל השאר היה אשליה. היא סחפה אותו ואיתה נסחפו כל מחשבותיו.
גל קור שטף את גופו. קר כל כך, ששיניו החלו לנקוש והוא רעד.
ופתאום הרגיש משהו חם כנגד עורו.
יד... ואחריה מילה...
הוגו... הוגו... הוגו...
מילה...
הרוח הקרה שפרצה לחדר עם פתיחת הדלת העירה אותו משנת הסיוטים שלו. הצינה הפתאומית הקפיאה את עצמותיו.
הוא זינק במהירות למצב ישיבה וניסה לחדור במבטו את האפלה בעת שגישש בפראות אחר סכינו. אבל הייתה זאת רק מאיב והוא נשכב בלאות על המיטה.
"השתגעת?!" לחשה בתדהמה כשהבחינה שישן ערום כביום היוולדו.
לא היה לו מושג מדוע פשט את גלימתו ואת חולצתו בליל אמש. הוא התגלגל על צדו, חטף חולצה שנחה על הרצפה ולבש אותה במהירות.
"מה את רוצה, מאיב?" הביט בה בבלבול, "אמצע הלילה עכשיו."
"השמש עלתה לפני שלוש שעות, הוגו," נאנחה והתיישבה על קצה מיטתו. "ועשיתי לך טובה, צעקת מתוך שינה ואני מהמרת שלא חלמת על ציפורים ופרפרים."
הוא השפיל את מבטו.
"אני כבר לא מסוגל לישון בלי לחשוב על – "
"גם אני!" קטעה אותו, "אינני מפסיקה לחשוב עליו. אני מתגעגעת אליו כל כך שזה הורג אותי מבפנים."
השתיקה עטפה את שניהם, והייתה חזקה מכל מה שיכלו לומר. הוא הציץ בה. פניה היו חיוורות ושקיות שחורות נתלו מתחת לעיניה. חיוכה עדיין חימם את לבו אולם חסר את הניצוץ שתמיד קרן ממנה.
"בוא," קמה ומשכה אותו בידו, "אני רוצה לטייל."
"קר בחוץ," נרעד הוגו מעצם המחשבה.
"לא יותר מאשר בתוך לבי," אמרה בלי להביט בו.
הם הצטמררו לרגע כשהכתה בהם צינת הבוקר של ההרים, והחלו ללכת, קרובים כל כך שיכול היה להרגיש את הבל נשימתה. העולם הלבן שסבב אותו היה עוצר נשימה כתמיד. מבני השיש המפוארים של מַאנֶרְבִיַה הקיפו אותם מכל עבר, ומגדליה גירדו את קו הרקיע. בהמשך התמזגו הרי נגה חסרי הפסגות עם העיר בטבעיות מוחלטת.
שלג ירד כל הלילה והמשיך לרדת גם עתה. הם נאבקו בפרצי רוח פתאומיים והפתיתים הלבנים שהסתחררו מהשמים הקשו מעט על הראייה, אך הוגו לא התלונן. הוא אהב את הלבן הזה, את השקט והשלווה שבו, ואת היופי והפאר המיוחדים לו.
הוא ידע לאן יוביל אותם טיולם. כפי שקורה בכל פעם בשבועיים האחרונים שטיילו יחדיו, מצאו את עצמם מחוץ לעיר ופנו אל הצוק הגדול. שם, מטרים ספורים מהצוק הוקמה מצבת שיש קטנה, לציון מקום קבורתו של ת'ור.
יום לאחר מותו ירדה משלחת לרחבת השלג בתחתית המצוק ואספה את גופתו, את מה שנותר ממנה. מאיב בחרה לקבור אותו כאן, קרוב למקום מותו. היא חשבה שהיה רוצה בכך. הוגו לא התווכח, אף שידע כי אביר תור גילס מעדיפים להיקבר באחוזת משפחתם, לצד אבותיהם. הוא לא רצה להוסיף על צערה.
על שפת המצוק כרעה מאיב על ברכיה מול מצבתו של ת'ור ובראש מורכן נשאה תפילת ברכה לזכרו. הוגו הידק את אדרת הצמר סביב גופו ונשם עמוק את האוויר הקר. באופן מוזר העניק לו המקום שלווה. מגע קל ברגליו העירו משרעפיו והוא רכן לגרד מאחורי אוזניו של שלג-רך. הנמר החזיק משהו בפיו.
הבאתי לכם אוכל. צלצלו הפעמונים באוזניו והנמר שמט לרגליו את הארנבת שאחז בפיו.
תודה לך, אחי, אבל עדיף שתאכל אותה בעצמך. איני חושב שמאיב תסכים לאכול בשר נא.
כרצונך, אמר שלג רך והתמסר בשביעות רצון לטעם הבשר הטרי.
"איך אתה חושב שמרגיש גַאלִילֶיאוּס?" התקרבה מאיב אל הוגו.
אחרי שגילהר ברח עם שלושת אבירי הדמים שלו, נסוג פתאום גם צבא האָלוֹרָנִים שהקיף את המבצר בו התבצרו גאליליאוס והלגיונרים שלו. הנסיך הבכור הוביל את צבאו עד מאנרביה עצמה, שם התחוור לו גודל האסון.
"הוא לא איבד רק אח, הוא איבד את שניהם," לחש הוגו. "את אָמדֶיאְוּס הוא איבד לחרב, ואת סִילְבֶרוּס לאופל. הוא אדם חזק, אבל הוא עדיין רק אדם. אני לא חושב שהוא מסוגל להימצא באותו חדר עם סילברוס, לכן הוא דוחה את המשפט שלו, או אולי מקווה להשאיר את הטיפול בו לאביו."
"כולנו איבדנו חברים יקרים באותו יום," אמרה ברכות.
הוא נאבק ברצונו ללטף את שערה השחור, הרך, לאמץ אותה לחיקו ולאבד את עצמו בניחוחה.
"אנחנו צריכים לחזור," אמר ופנה ללכת," בטח כבר מחכים לנו בארמון."
הם החלו לחזור, מלווים הפעם על ידי שלג-רך שהתרוצץ בין רגליהם וניסה למשוך את תשומת לבם למעשיו. הוגו היה שקוע במחשבות. הוא הניח כי מאיב חשבה על ת'ור.
עד מהרה הגיעו השלושה לשערי מאנרביה ופנו אל ארמון ראשי העיר – חמשת המלאכים שנבחרו להנהיג את עמם. באולם האוכל המתינו להם כולם סביב שולחן ארוך, עמוס כל טוב. הוגו התיישב לי וְוֶיְלֶן, ומאיב תפסה את מקומה מולו.
"מה קורה?" שאל הוגו את ווילן.
"בינתיים כלום. אבל אחרי הארוחה הם רוצים לדון בהמשך הדרך."
לפתע קם גאליליאוס וביקש שקט מהנוכחים. "אינני מתכוון לגזול זמן רב מארוחת הבוקר שלכם, אך עליי לומר כמה דברים חשובים," אמר בקול יבש ולבו של הוגו נחמץ למראה פניו הכבויות ומבטו האדיש, "ראשית, מחר אצא עם הצבא חזרה לנֶקְסוּס, ואשמח אם יתלוו אלי נציגים מלארֶס וממאנרביה, כדי שנוכל לחתום על ברית בין עמינו ולתאם את מאמצינו נגד אלטרק וגילהר בפרט. הצלחנו להביס אותו בכך שהגענו לכאן וחשפנו את סודות העבר ואת כפפת הזעם, אולם כזכור לכם, אלטרק, אָלוֹרִיה וקַאפְּרִיה עדיין מהוות איום. גילהר עדיין שולט בהן ובידו כוח שקשה לדמיין. המלחמה רק החלה. אני מזכיר לכם כי לאחר הארוחה נתאסף באולם הכפפה."
גאליליאוס התיישב, או נכון יותר קרס בכסאו, והכל חזרו לעניינם.
הוגו נבר מעט בצלחתו אבל לבו לא היה באוכל.
"מה תעשה עכשיו?" שאל את ווילן בלי להביט בו.
"למה אתה מתכוון?"
"מצאת את בני מינך, אני מניח שתרצה להישאר איתם."
"אינני בטוח," ענה ווילן לאחר רגע מחשבה. "כל מה שרציתי היה לדעת אם קיימים אנשים כמוני, אבל אינני חושב שארצה להישאר פה. מקומי איתך. אנחנו הרי קשורים בנאמנות."
"אתה בטוח?" הביט בו הוגו.
"אני בטוח," החזיר לו ווילן מבט יציב.
דלת האולם נפתחה בפתאומיות, ולגיונר מבוהל התפרץ פנימה והצדיע כשהנסיך קם על רגליו.
"הוד מעלתו..." ניסה להסדיר את נשימתו.
"מה קרה?" האיצה בו הנסיכה דיאנה.
"הנסיך סילברוס נמלט, אדוני, איני יודע כיצד. השומרים נכנסו לתאו להביא לו ארוחת בוקר והוא לא היה שם. הקיר החיצוני היה הרוס."
פניו של גאליליאוס איבדו את צבען. "תמתינו לי באולם הכפפה," אמר לנוכחים ורץ לעבר הדלת.
הוגו לא התכוון להישאר מאחור ומיהר בעקבות הלגיונר והנסיך שחצו את הרחוב המושלג ונכנסו לבית הסוהר, שם התקהלו המלאכים שאמורים היו לשמור על סילברוס. תאו היה הרחוק מדלת הכניסה ובקיר החיצוני שלו נפער פתח גדול וניתן היה לראות דרכו את הרחוב המושלג.
"יש לך רעיון?" שאל גאליליאוס.
הוגו נענע את ראשו לשלילה וכרע ליד הלבנים שנותרו. "אבל מה שזה לא יהיה," אמר ומישש אותם בזהירות, "זה היה חזק מאד. חלק מהאבנים התפוררו. וגם שקט מאד."
"הוא בטח לא הספיק להתרחק," אמר גאליליאוס ופנה אל הלגיונר," אמור לגנרל פרדיננד שישלח יחידות סיור להרים ולעמקים. ומחלקה שתסרוק את הדרך ללארס. אנחנו מוכרחים לתפוס אותו. לא אניח לו לברוח אחרי מה שעולל."
הוגו בחן לרגע נוסף את האבנים וקם על רגליו. "אין לנו מה לחפש פה," אמר, "עדיף שנחזור לאולם הכפפה."
בצאתו מבית הסוהר כמעט התנגש הוגו במֶדִיאה שדהרה על סוסה. היא הצליחה לבלום כפסע ממנו והתנצלה במהירות.
"זה בסדר," קטע אותה הוגו, "לאן את ממהרת?"
"אני שבה ללארס," אמרה, "טָקָדַה שלח אותי לטפל בעניין דחוף במגדל השחור. אחד מהכוהנים הגבוהים של הקַארי חייב להיות במגדל."
"תיזהרי בדרך, ייתכן שאלורנים עדיין מסתתרים בהרים."
"תודה הוגו, אני אזהר." היא דרבנה את סוסה בעוד הוגו מיהר להדביק את גאליליאוס. הנסך זעם, לא היה קשה להבחין בכך, והוגו קיווה שגאליליאוס יוכל לפחות לשלוט בעצמו ולא יעשה משהו טיפשי. לפתע קפא על מקומו והסתובב במהירות, אך ראה רק את גבה המתרחק של מדיאה לפני שנעלמה מעבר לקרן הרחוב. מאז שפגש בה כינתה אותו בשם אחד בלבד, הזָרָז. מדוע עכשיו קראה לו בשמו הפרטי? הוא טלטל את ראש וגער בעצמו. זה לא אומר כלום. הוא סתם פרנואידי, זה הכול.
הם הצטרפו לשאר בני החבורה שהמתינו להם בכניסה לאולם הכפפה, עטופים היטב באדרות צמר וגלימות עבות.
"מה גיליתם?" שאל אוברי.
"כלום," אמר גאליליאוס בנוקשות, "אבל אנחנו נתפוס אותו, אל תדאגו."
"מדיאה לא אתכם?" שאל טקדה.
"הרגע נתקלנו בה," אמר גאליליאוס בפיזור נפש, "היא חוזרת ללארס."
"מה קרה?"
"היא אמרה שאתה שלחת אותה. משהו שקשור למגדל השחור," התעורר חשדו של הוגו.
"אני לא – "
הוא התקרב למכשף ולפת את כתפיו, "אז למה היא חוזרת לשם?"
"אין לי שמץ של מושג. לא שלחתי אותה חזרה."
"בשם האלים!" קרא הוגו וידע מה יראה עוד בטרם התפרץ לאולם. חושו הפנימי לא אכזב אותו גם הפעם. לא סתם קראה לו מדיאה בשמו הפרטי – היא לא ידעה את הכינוי שנתן לו זֶד הזקן. האפשרות העבירה צמרמורת במורד גבו.
שם, במרכז האולם הרחב, ניצב עמוד שיש לבן, ועליו נח ארון תצוגה מזכוכית ריק.
"כפפת הזעם!" קרא טקדה.
"מדיאה – "החל גאליליאוס לומר אבל הוגו היסה אותו בהינף יד.
"לא מדיאה גנבה את הכפפה."
"אז מי?"
אבל הוגו כבר לא שמע. הוא מיהר אל חבורת לגיונרים שעמדו ברחוב, לקח ללא הסבר את אחד מסוסיהם ודרבן אותו לעבר המצוק המתרומם. הוא ידע שאם לא יגיע למצוק בזמן, יברח הגנב עם הכפפה. לא הייתה זאת מדיאה, הוא היה בטוח בכך. החשד שקינן בו מאז פלשו האלורנים למבצר הפך לוודאות.