התיאור הסמלי של היישוב היהודי, כאי בלב הים הערבי, מופיע במקורות שונים מראשית ההתיישבות הציונית. בחרתי בתיאור סמלי זה ככותרת לספרי העוסק בשורשי הסכסוך הישראלי-ערבי, שזה עתה יצא לאור. בספר זה מצאתי לנכון לערוך מאזן ביקורתי באחת משאלת המפתח של הסכסוך והיא דימויי הערבים בתפיסת עולמו של הישוב היהודי מראשית ההתיישבות החדשה ועד 1956. אלו השנים בהן עוצב הסכסוך הישראלי-ערבי וסוגיות היסוד העומדות על הפרק עד היום. בפשטנות מסוימת, ייתכן שניתן לטעון שבמוקדו של הסכסוך ישנה מחלוקת על הבעלות על הקרקע והמים. אולם הגרעין "הפשוט", ככל שהסכסוך מחריף, הופך לכדור שלג ולמפולת שלגים שגורפת עימה הכל וכך הסכסוך שהחל מריב בין שכנים על מים ומרעה, הופך לסכסוך בין עמים, תרבויות ודתות.
עם הדורות החולפים, המוצאים עצמם מקובעים בעימות אלים, אף נדמה ש"הסכסוך" הופך לבריה בפני עצמה. לכל צד הנרטיב משלו, הקיצוניים משלו והגורמים המעוניינים שיימשך ומוּנָעים על ידי שנאה עיוורת לצד האחר וחוסר אמונה שניתן להגיע לפשרה ולעצב חיים אחרים שבהם "הסכסוך" יעבור למדפי המחסן ההיסטורי. אולם באותה מידה שבה אנו מסרבים לקבל את בעיות הקיום האנושי האחרות כגזרת גורל ואנו נאבקים (לדוגמא) נגד אלימות כלפי חלשים, עוני, בורות ורעב כך אסור לנו לקבל את הסכסוך בגישה פטליסטית. אומנם דניאל ברטל, שחקר את הסכסוך במשך שנים רבות, כינה את הסכסוך הישראלי-ערבי במילים: "סכסוך בלתי נשלט". אולם ההיסטוריה האנושית מלאה בסכסוכים כאלה שנפתרו ודי לציין כדוגמאות את המלחמות באירופה, כגון "מלחמת מאה השנים" בין ממלכות אנגליה וצרפת (1337- 1453) מלחמות הדת בין הפרוטסטנטים לקתולים באירופה במאות ה- 16 וה-17, המלחמה בין קתולים לפרוטסטנטים באירלנד וה"המלחמה הקרה" בין ברה"מ וארה"ב במאה הקודמת. כל אלו הן מלחמות וסכסוכים ש"עברו לנפטלין" וכיום "נלחמים" בהן בעיקר היסטוריונים בימי עיון המתנצחים זה בזה באמצעות כתיבת ספרים עבי כרס.
הצעד הראשון לקראת פתרונה של כל בעיה הוא אבחון. אולם אף לפני האבחון, צריך להכיר בקיומה של בעיה. מצד אימי אני משתייך למשפחה שורשית בארץ ישראל, שהגיעה לארץ ממרוקו בשנת 1837. שמעתי סיפורים על החיים בשכנות טובה בין ערבים ליהודים בחיפה שנקטעו בימי "המאורעות" וחרבו סופית במלחמת העצמאות. זו הייתה אחת הסיבות להחלטתי להתמקד בחקר הסכסוך במסגרת עבודת הדוקטורט שכתבתי באוניברסיטת חיפה בהנחיית הפרופסורים יואב גלבר ועוז אלמוג. רציתי לנסות ולהבין, למשל, מדוע השכנים הטובים הפכו לאויבים מרים. התמקדתי בחקר השנים 1947- 1956 ואחר כך גם העמקתי עד לראשיתה של ההתיישבות הציונית החדשה (1882). במשך השנים שחלפו מאז, חקרתי והעמקתי עוד בלימוד העולם הערבי והמוסלמי ובחקר הסכסוך.
השתמשתי בשלושה מושגי יסוד: דימוי, אויב ואיום. דימוי הוא התמונה המצטיירת במוחנו כאשר מוזכר מושג מסוים. כך, למשל, כאשר מציינים את שם היבשת "אפריקה" יעלו בדעתנו ג'ונגלים, חיות פרא ופראים שחורי עור. אולם באפריקה ישנן גם ערים גדולות, אוניברסיטאות ותעשייה. הדימוי מסייע לנו לארגן את הידע, במיוחד מאחר שאיננו יכולים לחקור כל דבר. אך באותה מידה, הפשטנות שבו מעוותת את המציאות ומגדילה את הסיכון לטעויות. מרחב הטעות גדול במיוחד כאשר אנו מגדירים לאום כאויב. הגדרה זו היא חיונית מאוד, במיוחד כאשר נמצאים במצב של משבר או סכסוך. זאת מכיוון שעויינות בין עמים מובילה לאלימות ואף למעשי הרג ורצח. ההגדרה של ה"אחר" כ"אויב" מתירה את הלחימה בו ואת ההרג במסגרת מלחמה וכך היא מאפשרת לעבור על הטאבו: "לא תרצח". זאת מכיוון שברגע ש"האחר" מוגדר כאויב מסוכן מאין כמוהו, ניתן להרוג אותו לצורך התגוננות עצמית. ככל שהסכסוך מחריף, האויב נתפס במושגים שליליים ביותר (נחשל, פרימיטיבי, אלים ועוד) ואילו ה"עצמי" מזדכך ומתגאה בעליונות תרבותית ומוסרית. אין כוונתי לומר שלסכסוך הישראלי-ערבי אין גרעין ממשי. הלוואי ואלו היו פני הדברים. בדומה לסכסוכים לאומיים ודתיים אחרים, קיים גם גרעין של אמת בהגדרת האויב. חלק מהערבים וחלק מהמוסלמים היו ועודם אויבים של ממש לציונות ולמדינת ישראל. אולם דימוי האויב "צובע" את כל הערבים ואת כל המוסלמים באותו צבע ויוצר דימוי אחיד של אויב שאין סיכוי לפשרה איתו. זאת בזמן שבמציאות קיימים בצד "האחר" כל הגוונים – מידידים של ממש ועד לאויבים שאין להם תקנה. אני טוען כי כאשר היישוב היהודי ומדינת ישראל התייחסו לערבים בראייה מונוליטית וראייה זו כיוונה החלטות ומעשים – נעשו טעויות שמחירן גבוה והוחמצו הזדמנויות יקרות ערך לבסס מציאות אחרת. אפשר להדגים את הפער בין הדימוי למציאות, כפי שיוסבר להלן.
אחד המרכיבים החשובים בסכסוך ובמיוחד בתודעה של העם היהודי, הוא האיום. מלחמה בין עדות ובין דתות הייתה מאז ומתמיד גורם למעשי טבח במזרח התיכון. בסוף המאה ה-19 ובמלחמת העולם הראשונה התבצע רצח עם ראשון במאה ה-20 ובו רצחו התורכים (המוסלמים) כשני מיליונים מבני העם הארמני הנוצרי. היישוב היהודי היה ער לכך ובשנות העשרים והשלושים כאשר גאו גלי "המאורעות" בארץ ישראל (ובהם מעשי הטבח ביהודים בחברון ובצפת בשנת 1929 ואחר כך "המרד הערבי" בשנים 1936 -1939) וגברה האהדה ברחוב הערבי ובמדינות ערב השכנות לנאציזם ולפשיזם, גברו החששות מרצח עם. הערבים בארץ ישראל ובארצות השכנות נתפסו כחלק מהאויב הנאצי. האיום שהיה צפוי מהם, כך חשבו גם בשנות הארבעים והחמישים, היה רצח עם.
אולם למעשה, מבחינת המציאות ההיסטורית, במשך עשרות השנים הראשונות של ההתיישבות היהודית וגם בתקופת המנדט הבריטי ועד למלחמת העצמאות, היו מישורים רבים של שיתוף פעולה וחיים משותפים בין שני העמים. התנופה שהביאו עימן ההתיישבות הציונית והעלייה היהודית לארץ ישראל היטיבה גם לערבים. ארץ ישראל הפכה בתוך עשרות שנים מארץ טרופית נחשלת ולא מפותחת לארץ המפותחת ביותר במזרח התיכון שמשכה אליה מהגרי עבודה מן הארצות השכנות. אותות הקדמה ניכרו היטב בערים ובכפרים הערבים בארץ. אולם לאחר שהתגלו ממדיה של שואת היהודים באירופה, נהוג היה לחשוב, ביישוב היהודי, שזה גם הגורל הצפוי ליהודים בארץ ישראל. הסיבה לכך הייתה, בין היתר, הברית שכרת מנהיגם של הפלסטינים, חאג' אמין אל-חוסייני, עם היטלר ופעולתו לסייע למכונת הרצח הנאצית. אולם הזיהוי הגורף של הערבים בכלל ושל הפלסטינים בפרט עם הנאצים היה בוודאי מופרך ומוגזם.
לאחר מלחמת העצמאות, ובמיוחד לאחר שגמאל עבד א-נאסר עלה לשלטון במצרים, חששה מדינת ישראל ממה שהיה קרוי – "מקרה הכל". משמעות המושג הייתה שהצבאות הערביים ישלימו לתקן את הליקויים שהובילו לתבוסה במלחמת העצמאות ומונהגים על ידי נאסר, מנהיג כריזמטי, יתקפו את מדינת ישראל מכל עבר, יחריבו אותה וירצחו את היהודים שבה. בשנת 1953 סברו שמימושו של איום זה צפוי בתוך שנתיים-שלוש ודפוס חשיבה זה עמד ברקע הצטרפותה של ישראל לבריטניה וצרפת במלחמה נגד מצרים – מלחמת סיני ב-1956.
הספר דן בדימויי הערבים ביישוב היהודי ובמדינת ישראל בכמה סוגיות יסוד: מלחמת העצמאות; הדרך למלחמת סיני; ההסתננות ופעולות הגמול; היחס כלפי המיעוט הערבי; דימויי הערבים במכלול פניה של התרבות הישראלית באותן שנים ובהן העיתונים, הקריקטורה, תיאטרון, קולנוע, ספרות ואף ספרות לילדים – "חסמבה". בחרתי לעסוק במקורות שאינם מקורות היסטוריים שגרתיים מכיוון שכאשר מדובר בסכסוך קיומי, היחס לאויב בא לידי ביטוי בכל תחומי היצירה של החברה. מחזה או יצירה ספרותית, שאלפים רבים נחשפו אליו, מייצג הן את "רוח התקופה", כפי שהמחבר הצליח לבטא אותה וגם מעצב את תפיסותיהם של בני אותו הדור. לכן חשוב לחקור בעזרתם את ההתפתחות ההיסטורית של הדימויים.
במסגרת זו הספר משרטט את מפת הדימויים של היישוב היהודי ומדינת ישראל כלפי הערבים בשנים המעצבות של הסכסוך היהודי-ערבי ועומד על הפערים שבין הדימויים לבין המציאות ההיסטורית. אחת הדוגמאות הבולטות לפער ולנזקים שנקבעו מההחלטות שהתקבלו בהתאם לדימוי, הוא ביחסה של מדינת ישראל למיעוט הערבי שנשאר בשטחה. ההנהגה היהודית ובראשה דוד בן-גוריון התלבטה כיצד להתייחס לערבים שנותרו בארץ במהלך מלחמת העצמאות ולאחריה. המאבק היה בין שתי גישות שונות. על פי גישתו של בכור שלום שיטרית, בן העדה הספרדית הוותיקה בארץ, שהכיר את הערבים מקרוב ומונה לשר המיעוטים הראשון, ראוי היה להתייחס אל הערבים בצורה שוויונית ואוהדת ולהפוך אותם למליצי יושר של מדינת ישראל במזרח התיכון. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, מרבית חבריו בהנהגה ויועציו, ראו בערבים בארץ "גייס חמישי" (ראה להלן) ולכן נקבע שהם יהיו כפופים לממשל צבאי שהתמיד בקיומו עד לשנת 1966. רבים וטובים ובהם אנשי ביטחון מובהקים כדוגמת יגאל אלון, התנגדו לממשל הצבאי, מכיוון שחששו כי יהפכו את הערבים בישראל לקבוצה בדלנית, שתפתח שנאה כלפי המדינה. להלן קטע מתוך הספר, הדן ביחס למיעוט הערבי. לפירוט הערות השוליים ראה בספר בעמ' 177 – 185.
פרק ה': "הגייס החמישי"
אויב ב"כור ההיתוך"
השינוי החריף שחל ביחס הדמוגראפי בין יהודים לערבים בשטחים שבהם קמה מדינת ישראל הוא מן התוצאות החשובות ביותר של מלחמת העצמאות. המציאות החדשה אפשרה יצירת רצף התיישבות יהודי והקמת מדינה ובה רוב יהודי, ובכך הגשמת חזון "מדינת היהודים". לכאורה, נפטרה הציונות מן ההכרח להתמודד עם נוכחותו של עם אחר. גלי העלייה לאחר המלחמה ועד 1956 הביאו להכפלת האוכלוסייה היהודית ואף למעלה מזה. עם זאת, האוכלוסייה היהודית, שהפכה לרוב בישראל, היוותה מיעוט זעיר במזרח התיכון. לעומתה, המיעוט הערבי בישראל, נתפס כחלק בלתי נפרד מן האויב הערבי, שנגדו התחוללה מלחמה קשה אשר זה עתה הסתיימה. הצד היהודי, כך נדמה, השכיל לנצל לטובתו את המשמעויות המעשיות מן השינוי החד, אך עדיין קיננו בו החרדות והפחדים מן הזמן שקדם לשינוי. הוא ראה במיעוט הערבי אויב מסוכן מאז ימי המלחמה, וגם חלק מן "הים הערבי", העולם הערבי העוין המקיף את ישראל.
בנסיבות אלו נמנעה כל התארגנות פוליטית ערבית עצמאית. אפילו שילובם של הערבים במפלגות יהודיות היה תהליך איטי וממושך. מפ"ם הייתה הראשונה שהחליטה להעניק חברות מלאה לחבריה הערבים (1954) והדבר גרם לפילוג; ההסתדרות קיבלה ערבים לחברות מלאה בשנת 1960 ומפלגות ציוניות אחרות קיבלו ערבים לשורותיהן רק בשנות השישים המאוחרות.
טבען של מערכות דימויים שהן מגיבות באיטיות לשינויים החלים במציאות. ההתייחסות למיעוט הערבי נגזרה באופן טבעי מן הדימויים של האויב הערבי כפי שרווחו עד המלחמה ובמהלכה. ואולם, תוך חודשים ספורים מתחילת המלחמה נוצרה מציאות חדשה שבה ערביי הארץ חיים תחת שלטון יהודי, בעוד המלחמה נמשכת ומסלימה. בתום המלחמה מצאה עצמה האוכלוסייה הערבית שנותרה בשטח ישראל כשהיא הרוסה ומדוכאת. היה זה מיעוט ערבי קטן, ללא משכילים ומנהיגים. השבר הגיע עד כדי כך שהיה מחסור אפילו באימאמים למסגדים.
לכאורה, תבוסת הערבים בשטח ארץ ישראל ותבוסת מדינות ערב במלחמת העצמאות יצרו נסיבות חדשות, המאפשרות את שינוי הדימויים. ואולם, המשכו של הסכסוך והחששות מפני "סיבוב שני", בד בבד עם ההסתננות ומולן פעולות הגמול, שימרו והקצינו את דימוי הערבים כאויב בכלל, וכך גם נתפס המיעוט הערבי. לפחד מן האויב היה גם היבט קונסטרוקטיבי, מכיוון שהוא שימש למעשה כזרז לתהליכי הבנייה המואצים של החברה והמדינה בישראל. כל היבט בחיי המדינה נקשר לצבא ולביטחון, והצבא שימש ככלי ליצירת לכידות פנימית ואחידות תרבותית וחברתית במסגרת "כור ההיתוך".
ייחודו של המיעוט הערבי בישראל, לעומת הערבים שמחוצה לה, היה בכך שהם נתפסו כאויב מבית. תפיסה זו השפיעה על המדיניות שננקטה כלפיהם ובכלל זה (ראו להלן): הקמת הממשל הצבאי; היחס השונה לקבוצות בתוך המיעוט הערבי ובמיוחד כלפי הדרוזים; פעולות קיצוניות שננקטו כלפי הערבים באותן שנים ובהן גירוש תושבי הכפרים ברעם, אקרית ומג'דל; והמקרה היחיד והחריג של הרג אזרחים בפרשת כפר קאסם.
באותן שנים (וגם כיום) רווח השימוש במושג "גייס חמישי" ביחס לערבים בישראל. הכינוי נושא משמעות שלילית לגורם עוין בתוך מדינה, המסייע בחתרנותו לאויב החיצוני. מקור הכינוי הוא במלחמת האזרחים בספרד, שהתחוללה בשנים 1939-1936, כאשר אחד ממפקדי צבא המורדים של פרנקו טען כי תקף את מדריד בארבעה גייסות שעלו עליה מבחוץ, ואילו הגייס החמישי שהסתייע בו היה מתומכי פרנקו שהמתינו לו בתוך העיר. מאז נהוג לכנות כך בוגדים, קושרים ומיעוטים לאומיים עוינים, שאינם מצהירים בגלוי על תמיכתם באויב, אך פועלים בחשאי לטובתו. ניתן, לפיכך, לייחס כינוי זה למיעוט לאומי על סמך חשדות בלבד, מבלי שיצהיר על עוינותו. הסכנה נובעת מעצם קיומו של המיעוט.
הממסד בישראל העריך, אם כן, כי המיעוט הערבי הוא גורם חתרני, המסייע בחתרנותו מבית לאויב=מחוץ, וכי נועד לו תפקיד פעיל במלחמה כוללת: מדינות ערב יתקפו מבחוץ, והמיעוט הערבי יפורר את המדינה מבית. ראיית המיעוט הערבי כיסוד מאיים ומסוכן הייתה משותפת לרבים בצמרת המדינית והביטחונית. דוד בן=גוריון, יצחק בן=צבי, איסר הראל, יגאל ידין, משה דיין ואחרים סברו שהמיעוט הערבי הוא מעין "סוס טרויאני" אשר יתפקד במלחמה כ"גייס חמישי", בדומה לתפקיד שמילא המיעוט הגרמני בחבל הסודטים בתהליך פירוקה של צ'כוסלובקיה ואובדן עצמאותה ערב מלחמת העולם השנייה.
ערביי ארץ ישראל, כך סברו רבים, הורגלו לראות את ארץ ישראל כארץ ערבית, הם לא השלימו עם תבוסתם ולכן לא ניתן לבטוח בהם. המסתננים וה"פדאיון", כך סברו, נתפסו על ידם כגיבורים לאומיים שנלחמו למען כיבוש מדינת ישראל, השמדת היישוב היהודי והחזרת הפליטים. מקובל היה לחשוב כי שכנוּת מדינות ערב לישראל והאיבה השוררת בינן לבין ישראל, בעיית הפליטים ושאיפותיו של נאצר לאיחוד העולם הערבי – הוסיפו להתנגדות בקרב המיעוט הערבי והקשו על התערותו. על רקע זה, לדעת יגאל אלון, רווחו בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ אשליות כי קיומה של "מדינת היהודים" הוא זמני והם אף חששו מהזדהות עימה, לבל יבולע להם לאחר שתובס. אלון סבר כי האוכלוסייה הערבית עלולה לסייע לאויב באמצעות ריגול, חבלה, טרור, סיוע למסתננים, החזרת פליטים, לוחמת גרילה (בזמן מלחמה), שיבוש התנועה בדרכים, הסתה, תעמולה, מהומות ומאבק לאוטונומיה.
במסגרת הערכות למלחמה כוללת ("מקרה הכול", 1953), הוערך כי המפלה ב=48' חיזקה את קשריהם של ערביי הארץ עם העולם הערבי, באשר קרוביהם התפזרו כפליטים במדינות הערביות. ההיכרות הקרובה של הערבים עם ליקויי השלטון והמצב החברתי, הכלכלי והביטחוני בישראל, הובילה לזלזול ולעג מצד הערבים ולירידת ההערכה ליכולת הצבאית והארגונית של מדינת ישראל. השורה התחתונה של הערכת "מקרה הכול", בהתייחסה לגורמים הלאומיים, הייתה שהמיעוט הערבי בארץ, אשר נואש מעצם קיומו במדינה היהודית, מייחל להתמוטטותה של המדינה כדי שיוכל להשיב את המצב לקדמותו. את תבוסתו הוא ייחס לכישלון המנהיגים ולא להעדר כושר לחימה ופחדנות, ובעת מלחמה הוא יסייע לצבאות ערב התוקפים. כך, לדוגמה, הוערך כי האוכלוסייה הערבית בגליל תסייע לסוריה בזמן מלחמה. בידי המיעוט הערבי נותר נשק רב. לרוב הבדואים והדרוזים היה נשק אישי, שנעשה בו שימוש במהלך התנגשויות בין=עדתיות. נשק נמצא גם בידיהם של כמה מאות ערבים שהועסקו בשירותים ממשלתיים שונים וכן בצה"ל ובמשטרת ישראל. ההערכה הייתה שבזמן מלחמה, לא תתמיד נאמנותם למדינה ואף ייתכן שיבצעו פעולות חבלה וריגול.
במאי 1956 הוציא סגן הרמטכ"ל, אלוף חיים לסקוב, הוראת מטה להתמודדות עם האיום מצדו של המיעוט הערבי. ההוראה חזתה מצבים שבהם תימָצא המדינה בסכנה עקב פעולות "פדאיון", חדירת כוחות צבא ערביים ופעילות עוינת של אוכלוסיית המיעוטים בשטחים שבהם הם מהווים רוב. בנסיבות כאלה יהיה הכרח לפעול למניעה, תגובה וענישה.
תפיסת המיעוט הערבי כאויב באותן השנים הסתמכה על ההתפתחות ההיסטורית של דימויי הערבים מראשיתה של העלייה הראשונה (1882) ואילך ובמלחמת העצמאות. האפשרות שערבים יהיו לאזרחים נאמנים במדינה יהודית נראתה לפיכך לא סבירה. עם זאת רבים האמינו כי רמת החיים הגבוהה של ערביי הארץ, לעומת חיי הדלות בארצות השכנות, תצמיח הזדהות עם מדינת ישראל והשלמה עם קיומה. ואכן, מאמצים רבים, בדרכים שונות, נעשו כדי להיטיב את מצבו של המיעוט הערבי. על פי מדדים אובייקטיביים שונים (ועל אחת כמה וכמה לאור העובדה שהאוכלוסייה שנותרה בארץ נמנתה ברובה עם השכבות החלשות של הרוב הערבי לפני המלחמה), ברור שבאותן השנים חלה התקדמות ניכרת בתחומי הבריאות, החינוך, החקלאות, התשתית ובתחומים נוספים בחיי ערביי ישראל.
הדימוי המפחיד שיוחס למיעוט הערבי בקרב רוב הציבור היהודי, לא עלה בקנה אחד עם המציאות. הרוב המכריע של ערביי ישראל לא היו מעורבים בפעילות עוינת כלשהי כנגד המדינה. אמנם, לעיתים נתנו מחסה למסתננים, אך הם עצמם התלוננו על ההסתננות, ראו בה מפגע ואף היו מוכנים להירתם למאבק נגדה. למעט מקרים בודדים של ריגול, לא היו פעולות של התנגדות אלימה, התקוממות או פעולות טרור וחבלה. מרבית הכוח האלקטוראלי של המיעוט הערבי ניתן בשלוש מערכות הבחירות הראשונות למפלגות ציוניות ולמפלגות נלוות למפא"י, שבראשן עמדו נכבדים מהדור הישן, אשר ראו את ייעודם בתיווך בין בוחריהם לבין השלטון והשגת טובות הנאה שונות. מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, הייתה היחידה שטיפחה את הלאומיות הפלסטינית הנפרדת ונלחמה נגד הממשל הצבאי, הפקעת הקרקעות וגילויי אפליה שונים; אולם גם מק"י הקפידה לנהל את מאבקיה בדרכים חוקיות, אם כי בוטות לפעמים. הערבים נלחמו כדי לקבל אזרחות מלאה ושאפו להשפיע על המערכת הפוליטית הישראלית ולהיות חלק ממנה. לפחות כלפי חוץ השלימו ערביי ישראל עם קיומה של המדינה היהודית-ציונית, ודגלו בחיזוק הדמוקרטיה, במטרה להשיג שוויון מלא. ערביי ישראל למדו למצות בתדירות גבוהה למדיי את דרכי המחאה שפתחה בפניהם הדמוקרטיה הישראלית. הם פעלו במסגרת מוסדות המדינה, משרדי הממשלה, בתי המשפט והעיתונות, ואף פנו לעיתים לדעת הקהל בחו"ל. הם קיימו שביתות והפגנות ושיתפו פעולה בנושאים חשובים להם. בשנים הראשונות לאחר התבוסה נדחקה הלאומיות הנפרדת למקום משני. הייתה זו עלייתו של נאצר במצרים והתעוררות הלאומיות הפאן=ערבית, שעוררה התלהבות בקרב הצעירים ובשורות האינטליגנציה הערבית בישראל. באותן השנים התהוו שני הקווים המקבילים של הזהות הערבית בארץ: אימוץ הישראליות ופיתוח זהות לאומית נפרדת, עד כדי שלילת אופייה היהודי-ציוני של מדינת ישראל.
לפני הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות התלבטו יחידים ומפלגות בשאלת היחס הראוי למיעוט ערבי במדינה יהודית. נראה כי אפשר לאפיין שתי גישות יסוד מנוגדות בשאלה זו: הליבראלית והביטחונית. הגישה הליבראלית הדגישה את היותם של היהודים בני מיעוט נרדף במשך מאות שנים בגולה ואת היותם בעלי מסורת עתיקת יומין של מאבק לצדק חברתי, לשוויון זכויות ולזכויות אוטונומיות לעצמם ולאחרים; מכאן נגזרת מחויבותם המוסרית כלפי המיעוטים במדינתם. גישה זו הכירה בזכותם של הערבים לשונוּת דתית ותרבותית ולשוויון זכויות מלא.
מגילת העצמאות של ישראל מבטיחה לכל תושבי המדינה שוויון זכויות חברתי ומדיני מלא, חופש דת, מצפון, לשון ותרבות. יש בה קריאה ל"בני העם הערבי" ליטול חלק בבניין המדינה והבטחה מפורשת לנהוג בהם בשוויון מלא. ואולם, השוויון המלא לא יכול היה להתממש לצד התפיסה שראתה בערבים גייס חמישי. הגישה הביטחונית, אשר הגדירה את הערבים כאיום, הייתה תפיסתו של דוד בן גוריון – ועמדתו בסוגיה זו, כמו בשאלות אחרות, הכריעה את הכף.
מכיוון שהמיעוט הערבי נתפס כסיכון ביטחוני, התייחסו אליו כאל חלק ממכלול בעיות הביטחון של ישראל. הגדרת המיעוט הערבי כחלק מן האויב הזומם להשמיד את ישראל אפשרה לכאורה, מבחינת הרוב היהודי, לפגוע בזכויות המיעוט הערבי מבלי לפגוע במהותה של ישראל כדמוקרטיה. המדינה, שקמה כמימוש המטרה המדינית של התנועה הלאומית היהודית, העדיפה מטבע הדברים את מימוש מטרותיה כ"מדינת היהודים" על פני חובותיה לכלל האזרחים. אפשר לומר שהגישה הביטחונית היוותה פתרון לדיסונאנס הקוגניטיבי שנוצר בתודעת הרוב היהודי, בין ערכיה של ישראל כדמוקרטיה לבין היחס (הסותר ערכים אלו) כלפי המיעוט הערבי. ואולם, גם אם הניחה הגישה הביטחונית את יסודותיה המוצקים של המדיניות הקשוחה והמפלה כלפי הערבים בעשורים הראשונים, הרי יסודותיה של הגישה הליבראלית התחזקו אף הם וכרסמו בהדרגה במדיניות זו. השתיים חיו זו לצד זו: בעוד הגישה הביטחונית מבססת את יחסה של המדינה לערבים בפועל, הייתה הגישה הליבראלית לַזו המוצהרת כלפי חוץ. על הערבים הוטל ממשל צבאי, אך חברי הכנסת הערבים יכלו לתקוף את מדיניות הממשלה, כשהבטחות מגילת העצמאות מסוככות עליהם באמצעות המנגנונים הדמוקרטיים.
...במשך תקופה קצרה פעל "משרד מיעוטים", שתפקידו היה שמירת זכויות המיעוטים בארץ ברוח מגילת העצמאות. בראשו עמד השר בכור שלום שטרית. שטרית ניסה לגבש גישה אחרת למיעוט הערבי, בהישענו על ידיעת השפה והתרבות הערבית, והדגיש כי יחסה של ישראל למיעוט הערבי הוא בגדר מבחן מוסרי. המשרד בראשותו שאף לשמור בקפידה על זכויות אזרח שוות למיעוט הערבי, ולהכניס סדר נאות במערכת היחסים בין יהודים לערבים במדינת ישראל; זאת מתוך גישה מוסרית ומעשית גם יחד: ליחס לערביי ישראל יש השלכות על היחסים בין ישראל לעולם הערבי שהיא שוכנת בו, וכן על עתידם של היהודים בארצות ערב. לדעתו של שטרית, המשרד היה חיוני מכיוון ששוויון הזכויות המוצהר במדינת ישראל עדיין לא הוטמע במידה מספקת בקרב הרוב היהודי, והיה צורך במשרד ממשלתי שירכז ויטפל בבעיות השונות של הערבים בישראל, ובכלל כך בבעיות הפליטים והרכוש הנטוש. הערבים עצמם, לדבריו, רצו בקיומו של המשרד והציעו להחליף את שמו ל"משרד לענייני ערבים". לשיטתו של שטרית, יש להפקיד את הנושא בידי אנשים המכירים את התרבות הערבית ודוברים את השפה, קרי העדה הספרדית הוותיקה בארץ. עדה זו יכולה לגשר בין הממסד של מדינת ישראל, שהורכב ברובו המכריע מיוצאי אירופה, לבין המיעוט הערבי בארץ והעולם הערבי. שטרית אף ראה דמיון בין מאבקו לשוויון זכויות של המיעוט הערבי בארץ לבין מאבקם של היהודים בארצות שהם היו בהן מיעוט: "גם אנו תבענו בארצות שבהן היינו מיעוט זכויות למיעוטים, וטיפלו בבעיה זו ולא אמרו שבעיית המיעוטים אינה בעיה". ייתכן שנימה זו של הבנה ואהדה למיעוט הערבי הגבירה את התנגדותו של דוד בן=גוריון, שהשיב: "תפקידו של משרד המיעוטים לא היה לייצג את הערבים ולשמש באי כוחם, משרד זה היה חלק של הממשלה שהוטל עליו לעשות דברים למען הממשלה".
עם פירוקו של משרד המיעוטים ביולי 1949, הוקמה לשכת יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים בראשותו של יהושע פלמון, שביצע את מדיניותו של בן גוריון. המדיניות הנוקשה של שליטה במיעוט הערבי, שהתחייבה מן הגישה הביטחונית כלפיו, נכפתה כעת הן על ידי הממשל הצבאי, הן על ידי שירות הביטחון והן על ידי יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים.