קצת אחרי ששלוש חברותי הטובות התייצבו בביתי למסיבת פיג'מות צלצל הטלפון - ורק אני ידעתי מי עומד בצידו השני של הקו. יואב! הן לא הכירו אותו, אבל אני ידעתי שלא במקרה הזמנתי אותן להתארח אצלי בשישי-שבת. אמא שלי, שאסרה עלי להיפגש עם יואב, נסעה לסופשבוע באילת, לכנס של פסיכולוגים, והחלטתי לנצל את היעדרותה מהבית מהבית כדי להתראות איתו מאחורי גבה. בדרך כלל אני לא משקרת לאמא. באמת שלא. אמא שלי, שהיא פסיכולוגית ידועה, היא החברה הכי טובה שלי, במיוחד מאז שאבא שלי נסע לחפש את עצמו בטיבט ושתינו נשארנו בבית, עם הבדידות ועם הגעגועים ועם התקווה. אבל הרגשתי שהפעם - רק הפעם - אני חייבת להסתיר מפניה את האמת כדי להיפגש עם יואב, לבדוק אם הוא באמת כל-כך מקסים, כמו שנראה לי ממבט ראשון ולהחליט אם שווה לי להילחם עם אמא, עד שהיא תסיר את התנגדותה.